ביהמ"ש העליון קבע: אין חובה לעגן סל שירותים מוניציפליים מינימאלי

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי אשר הוגשה על ידי אביב בגליל- התנועה לצדק חברתי ומנהל תקין בבקשה להורות לשר הפנים לעגן בחוק הגדרה לסל שירותים מוניציפאליים מינימלי שעל כל רשות מקומית תוטל האחריות לספקו לתושביה.

הרקע:

העותרת טוענת כי אי קביעת סל שירותים מינימלי, שעל כל רשות מקומית תוטל האחריות לספקו לתושביה, מהווה מחדל, חריגה מסמכותו של שר הפנים והתנהגות  זו לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבות בית המשפט. כמו כן, העותרת טוענת כי גם אם סמכות זו איננה בגדר חובה, אי-הפעלתה חורגת ממתחם הסבירות שכן היא גוררת פגיעה בשוויון בין תושבי הרשויות המקומיות ופוגעת במאזן המתקיים בין זכויותיהם לחובותיהם של התושבים. את הפגיעה מבססת העותרת על ממצאי דו"ח מבקר המדינה. לבסוף, טוענת המשיבה כי תושבי יישובים המצויים בשטחן של מועצות אזוריות מחויבים במקרים רבים לשלם בנוסף לתשלום הבסיסי למועצה, תשלום נוסף לאגודות קהילתיות ולוועדים מקומיים אשר מספקים להם שירותים מעבר לאלו המסופקים על ידי המועצה. אך בעוד שקביעות קודמות של ביהמ"ש קובעות כי לאגודות קהילתיות אסור לספק שירותים שבאחריות המועצה, העדר תיחום ברור של שירותי החובה עליהם אמונה המועצה, מונע את יישום הלכת ביהמ"ש ומוביל לגביית תשלומים בהיעדר בסיס חוקי.

מנגד, שר הפנים כופר בקיומה של חובה חקוקה המטילה עליו קביעת סל שירותים אחיד כפי שטוענת העותרת. בנוסף, קביעת סל שירותים שכזה, הינו ביטוי למדיניות חברתית-כלכלית אשר ביהמ"ש נמנע מלהתערב בה. עוד טוען השר כי קביעת סל שירותים אחיד ישנה "סדרי בראשית", וכן שכל הטענות אשר הוצגו כנגד התנהלות הרשויות המקומיות, ניתנו ללא תשתית עובדתית קונקרטית.

דיון והכרעה:

ביהמ"ש מצא כי על אף שעתירה זו הציפה קושי חברתי-כלכלי מהותי, הרי שמבחינת סדרי מנהל תקינים, לא קיימת הצדקה להתערבות שיפוטית שכן אין בחוק חובה ספציפית המטילה על שר הפנים הגדרת שירותים מוניציפאליים מינימאליים. בהיעדר חובה, רשאי השר להפעיל שיקול דעת ולהחליט, מטעמים ענייניים שלא לקבוע הסדרים כאלו או אחרים וזו אינה חורגת ממחם הסבירות, מכיוון שקביעת סל שירותים כאמור, עשויה להשפיע באופן משמעותי על תקציב המדינה ועלולה להשפיע על יחסי הגומלין בין משרד הפנים לבין משרדי ממשלה אחרים.

כמו כן, מסכים ביהמ"ש עם גישת המשיב אשר טוענת כי התערבות ביהמ"ש בהחלטות מדיניות בנושאים כלכליים-חברתיים הינה מצומצמת ביותר ושמורה למקרי קצה בהם נפל פגם מהותי בשיקול הדעת אשר הופעל על ידי הרשויות.

ביהמ"ש מצא כי קבלת ההחלטות בעניין מושא העתירה התקבלו על ידי השר לאחר שקיים דיון בהשתתפות הגורמים המקצועיים הרלוונטיים ולאחר קבלת חוות דעת מידיי אגף התקציבים בעניין, והיא מנומקת ומתבססת על תשתית עובדתית מספקת. על כן, אין בסירובו של השר חריגה מסמכותו או לחלופין התנהגות הלוקה בחוסר סבירות קיצוני ומכאן, היא אינה מצדיקה את התערבות ביהמ"ש.

ביהמ"ש מוסיף כי עצמאות השלטון המקומי, לצד מנגנון הבחירה הדמוקרטי הנהוג ברשויות מקומיות על פי דין, מבטיח כי כל רשות מקומית תגשים את רצון תושביה בנושאים מוניציפאליים. כמו כן, לא ניתן להתייחס לטענותיה של העותרת ביחס להתנהלות האגודות המקומיות מפאת חוסר בתשתית ראייתית.  כמו כן, ביהמ"ש הדגיש כי כל טרוניה של תושב ביחס להתנהלות התקציבית של הרשות המקומית שבתחומה הוא מתגורר או בנוגע לשירותים המוניציפאליים המסופקים על ידה, ניתן להעלות דרך הערכאות המוסמכות בהליך פרטני.

סיכום:

העתירה נדחתה ללא צו להוצאות.

ניתן ביום: ט"ו באייר התשפ"א, 27 לאפריל 2021.