ביהמ"ש דחה בקשה לדחייה על הסף תביעה שהגיש ריחן- ישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית בע"מ לפינוי וסילוק של מקימי חוות עיזים בשטחה

שחר עובדיה, רינה קפלי (להלן שחר ורינה) וההסתדרות הציונית העולמית – החטיבה להתיישבות (להלן החטיבה להתיישבות) נתבעו לפינוי וסילוק ידם מהמקרקעין על ידי הישוב ריחן שלטענתו היא בעלת הזכויות בהם. על כן ביקשו שחר, דינה והחטיבה להתיישבות לדחות את התביעה על הסף.

לגרסת היישוב, שחר ורינה ביקשו ממנה להקצות להם קרקע למטרה של הקמת חוות עיזים, ובתגובה הבהיר להם הישוב כי הקצאת הקרקע תאושר רק במידה שיעמדו במספר דרישות: קבלת חברות בישוב, הקמת בית מגורים בו, חתימה על הסכם עם החטיבה להתיישבות, וקבלת היתרי בנייה מתאימים. 

נוכח התחייבותם של שחר ורינה לעמוד בכל הדרישות הללו, הוחלט לאפשר להם להקים חווה זמנית, שתועתק למקום קבוע לאחר שימלאו את כל ההליכים הנ"ל.

הישוב טוען כי למרות שחלפו 4 שנים מיום הקמת החווה הזמנית, טרם עמדו שחר ורינה בהתחייבותם, ולא קיימו ולו תנאי אחד מן התנאים שהיה עליהם לפעול לביצועם. לפיכך הוא מבקש לסלק את ידם מהקרקע, אותה הם מחזיקים שלא כדין, ולפנותה. שחר ורינה יחד עם החטיבה להתיישבות טוענים כי יש לדחות את התביעה על הסף, מהטעמים הבאים:

שחר ורינה טוענים כי אין בינם לבין הישוב כל יריבות, שכן הם מחזיקים במקרקעין מכוח הסכמות והבנות עם החטיבה להתיישבות, שהיא בעלת הזכויות במקרקעין,  ובידיעתו של הישוב. לשיטתם, הישוב יושב במקרקעין מכוח הסכם עם החטיבה להתיישבות.

לגופה של התביעה, טוענת החטיבה להתיישבות כי היא בעלת הזכויות במקרקעין עליהם יושב הישוב עד לשנת 2044.

לטענתו של הישוב, לא ניתן לקבל מצב בו החטיבה להתיישבות כופה על הישוב להכניס לתוכו מתיישבים שאינם מוכנים לחיות על פי נהליו והחלטותיו של הישוב, והדבר מעוגן גם בפסיקת בתי המשפט שדנו בתיקים דומים.

מכאן, שהשאלה בתיק זה היא מיהו הגוף שהינו בעל הזכויות במקרקעין - החטיבה להתיישבות או הישוב, וכן ישנו צורך בבירור האם חוות העיזים אכן ממוקמת מחוץ לישוב או בתוכו.

ביהמ"ש קובע כי דין הדחייה על הסף להדחות מהטעמים הבאים: גם אם הישוב איננו בעלת הזכויות במקרקעין, ואף אם יימצא כי החווה ממוקמת מחוץ לישוב, הרי שעדיין עולה לכאורה כי שחר ורינה הגיעו להסכמות מסוימות עם הישוב, ביקשו את אישורו להקמת החווה, וכך גם נדרשת מעורבותו לצורך שינוי התב"ע משטח ציבורי פתוח לשטח המיועד לחקלאות. כך גם ראו עצמם שחר ורינה

כחברי היישוב, ולטענתם הם היו מעורבים בחיי החברה של היישוב, נשאו בנטל השמירה בשער היישוב, שילמו מיסים ועוד.

מכך עולה כי יתכן שיש שחר ורינה חובות כלפי הישוב גם אם הוא איננו בעל הזכויות במקרקעין, וגם אם החווה ממוקמת מחוץ לגבולות היישוב.