ביהמ"ש דחה תביעת לשון הרע אשר הגיש רב המושב זֹהר כנגד חבר המושב

הרב דוד דרשן, רב המושב זֹהר וראש ישיבת "זֹהר התורה" (להלן: "הרב"), תובע חבר במושב, מאחר ולטענת הרב פרסם לגביו החבר 4 פרסומים המהווים לשון הרע. הפרסום הראשון נעשה בדרך של פניה של החבר אל תלמידים בישיבה, כאשר הוא מגדף, מקלל ומעליל עלילות שווא נגד הרב; הפרסום השני נעשה בדרך של פרסום מודעה בעיתון והפצתו של פרסום זה בין כל חברי המושב; הפרסום השלישי נעשה בדרך של הפצת מכתב לחברי ועד המושב; והפרסום הרביעי נעשה בדרך של משלוח מכתב לחברי המושב. בין היתר, הוצג הרב כמי שמקבל שוחד.

בפרסום השני, קרי הכתבה בעיתון, נמשל הרב לאפרוח שאך בקע מהביצה, כאשר בתחילה היה חביב על הבריות (עת היה הרב של המושב), אך עם הזמן גדל תאבונו והוא ביקש לעצמו מקורות הכנסה נוספים למשכורת אותה הוא מקבל ממשרד הדתות, כאשר על פי הנטען, העניק הרב לאשתו את הסמכות לטפל במקווה הטהרה לנשים ובכך דאג למשכורת נוספת שתיכנס לביתו. משל זה ניתן כתגובה למשלו של הרב במקום אחר, שם המשיל כי כל מנוף אשר ינסה לפגוע בישיבה – לא יצלח.

לטענת הרב, אין בפרסומים אלו אמת, והם גרמו לו ולאשתו עגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב, בפרט בהיותו רב מושב ומנהל ישיבה. בעקבות זאת, תובע הרב מהחבר 50,000 ₪ פיצוי, לפי האמור בחוק לשון הרע בשיעור פיצוי ללא הוכחת נזק.

מנגד, טוען החבר, הדברים שפרסם אינם לשון הרע הואיל ומדובר בדברי אמת ועומדת לצידו הגנת חוק לשון הרע – אמת בפרסום. כמו כן, מציין החבר, כי הינו אדם המקפיד על שמירת החוק ואומר את אשר ליבו בכל עת בה הוא שם לב כי נוהגים שלא כחוק, ולכן הוא נהג כך אף במקרה זה. בנוסף, מבהיר החבר, כי רב מושב הינו אישיות ציבורית, ועליו לקחת בחשבון שיושמעו כלפיו ביקורות פומביות, וכי הן אינן מהוות לשון הרע.

דיון והכרעה

 ראשית, עוסק ביהמ"ש בדין הפרסום הראשון, ומבהיר, כי העדים אשר העידו בעניין זה הציגו דברים שונים מאשר הציג הרב ולכן נדחית טענת הרב לפרסום לשון הרע במקרה זה.

בעניין הפרסום השני, אשר פורסם בעיתון, מציין ביהמ"ש כי פרסום זה אכן הוכח ע"י הרב, אך מעיון בפרסום זה ציין ביהמ"ש כי פרסומו נעשה ללא ציון שמות, ולבד מחברי המושב אין הוכחה כי ישנה סכנה לפגיעה בשמו הטוב, שהרי איש אינו יודע במי מדובר. לא רק זו, מבהיר ביהמ"ש, אלא שאם הרב הבין במי מדובר כנראה שיש אמת בפרסום וזו הגנה העומדת לצידו של המפרסם לשון הרע. בעניין 2 הפרסומים האחרים, קובע ביהמ"ש, כי הרב לא הוכיח את קיומם ולכן הם נדחים.

כעת, בודק ביהמ"ש האם הביקורת כלפי הרב כפי שמופיעה בעיתון מהווה ביקורת לגיטימית, אשר הפסיקה ציינה כי אפשרית כנגד איש ציבור ואינה נכנסת לתחומי לשון הרע, או אם לאו.. ביהמ"ש מוסיף ומדגיש, כי חוק "לשון הרע" בא לאזן בין זכותו של אדם לחופש הביטוי ובין זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב.

ביהמ"ש קובע, כי קריאת הכתבה בעיתון מלמדת כי מדובר בדימוי מטאפורי אשר בא להעלות את הביקורת שיש לחבר על הרב, מבלי כוונה ישירה לפגוע ברב. ביהמ"ש מסביר, כי על מנת להמחיש את אותו תיאבון גדל והולך של הרב, תיאר החבר כיצד נתן הרב לאשתו להיות בלנית בשכר במקווה היישוב, עובדה אשר אינה שנויה במחלוקת. בנוסף, מדגיש ביהמ"ש, כי ביקורת זו לגיטימית מאחר ואף הנחיות משרד הדתות לא מאפשרות לאשת הרב לשמש כבלנית.

 ביהמ"ש מוסיף ואומר, כי אף אמרות המתארות את הרב כמי שהתושבים אינם מעניינים אותו מהוות ביקורת לגיטימית. לפיכך, פוסק ביהמ"ש, כי התבטאות כגון זו של החבר מהווה ביקורת לגיטימית המשקפת את אורך הרוח השורר בציבור באותה עת.

 כעת, דן ביהמ"ש האם פרסום כלפי הרב כמי שמקבל שוחד מהווה לשון הרע או שמא עומדות לצד החבר ההגנות האמורות בחוק, ופוסק, כי אכן עומדת לצד החבר הגנת "אמת דיברתי", הואיל והוכח במהלך המשפט כי הוא הציג בכתבה את מה שאמר אחד מהרבנים מבלי להוסיף מילים.

 בהמשך, קובע ביהמ"ש, כי בעת השיקולים להחלטה האם הרב זכאי לפיצויים אף ללא הוכחת נזק, יש לקחת בחשבון את האווירה שהיתה במושב בעת הפרסום. בעניין זה, מציין ביהמ"ש, כי התנהגותו של הרב אף הביאה במובן מסוים לפילוג ולחילוקי דעות במושב, עד כדי כך שבעקבות התנהלותו בחרו חלק מתושבי המושב הדתיים להפסיק ולהתפלל בבית הכנסת במניין. ביהמ"ש מוסיף ומדגיש, כי הרב בחר להגיש תלונה במשטרה כנגד חלק מחברי המושב, כאשר תלונות אלו לא הובילו להוכחת אשמתם של האחרונים וממילא היתה בגינם תרעומת של ממש על הרב.

 לבסוף, שֹח ביהמ"ש בשבחו של החבר, ומבהיר כי מדובר באדם האומר דברו בכל עניין ציבורי שיש במושב, יודע להעיר לכל מי שהוא סבור לגביו כי אינו פועל בהתאם לחוק ועל פניו, וזאת נלמד גם מהעדויות שהושמעו במהלך המשפט.

ביהמ"ש פוסק כי אף אם נאמרו בכתבה דברים אשר יש בהם מקצת לשון הרע, עליהם מגיע לרב פיצוי מתוקף החוק, הרי שסכום הפיצוי מתקזז עם סכום הוצאות המשפט אשר היה עליו לשלם, ולכן לא נפסק תשלום כספי לאף צד במשפט.

ניתן ב- י"ד אב תשע"ג, 21 יולי 2013