בני הזוג אשר בנו בית במושב מעלה גמלא החליטו להשכיר את הבית לאורחים כדירת נופש. המושב תבע את עודד ומירה לחדול להשכיר דירתם לנופשים ותביעתו נדחתה
הרקע
עודד ומירה טמסוט, בנו בית במושב גמלא. בסעיף 10 לחוזה שנכרת בין הצדדים ("החוזה") התחייבו עודד ומירה טמסוט כי "יגורו בבית מגורים של קבע". לאחר מגורים של שלוש שנים בבית החליטו עודד ומירה טמסוט להסב את ביתם לבית המיועד להשכרה לנופשים לתקופות קצרות. המושב התנגד לכך, ובהסתמך על תניית בוררות שנכללה בחוזה הגיש נגד עודד ומירה טמסוט תביעה לועדה המשפטית של תנועת המושבים, וזו מינתה בורר. בתגובה הגישו עודד ומירה טמסוט לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה נגד המושב, בה ביקשו לבטל את מינוי הבורר, ולאפשר לבית המשפט לדון בסכסוך.
הצדדים הגיעו להסכמה משותפת, לפיה, ייבחר בורר חדש בנוכחות הצדדים, כאשר תינתן עדיפות לבורר בעל השכלה משפטית. בית המשפט מקבל את ההסכמה, ודוחה את התביעה ללא צו להוצאות.
בעקבות החלטה זו מינתה הועדה המשפטית בורר, וזה פסק לטובת עודד ומירה טמסוט. המושב לא קיבל עליו את הדין והגיש לועדת הערר של תנועת המושבים ערעור בהתאם לתקנון. ערכאת הערעור קיימה דיון וקיבלה את הערעור ופסקה לטובת מעלה גמלא.
עודד ומירה טמסוט מבקשים לבטל את פסיקתה של ערכאת הערעור בטענה כי לועדת הערעור לא היתה סמכות לדון בערעור. המושב טוען כי ערכאת הערעור פעלה על פי סמכות הקבועה בסעיף 64 לתקנון ועל פי ההסכמה העולה מפרוטוקול הדיון לעיל.
דיון והכרעה:
אין חולק כי עודד ומירה טמסוט אינם בעלי מעמד של חברים במושב. הדבר נאמר במפורש, הן במבוא והן בסעיף 14 לחוזה. פועל יוצא מכך הוא, שתקנון המושב אינו חל עליהם, וככל שתקנון המושב כולל תניית בוררות המכפיפה את חברי המושב לסמכות השיפוט של מוסדות השיפוט של תנועת המושבים, התקנון אינו יכול לשמש מקור לסמכות ערכאת הערעור לדון בערעור המושב על פסיקת הבורר בערכאה הראשונה.
תניית הבוררות בחוזה קובעת דלקמן:
"24 א. היה ונתגלו חילוקי דעות בקשר להסכם זה או פירושו, ימסרו הצדדים את העניין להכרעת בורר או בוררים שימונו על פי בקשת אחד הצדדים על ידי תנועת המושבים.
החלת התקנון על סכסוכים בין הצדדים יכולה היתה להעשות באחד משני אופנים:
א. קביעה שמוסדות השיפוט יוסמכו לברר את הסכסוכים בין הצדדים.
ב. החלה מפורשת של התקנון על הבוררות בין הצדדים.
עיון בלשון הסעיף אינו מראה כוונה להחיל על הבוררות בין הצדדים את התקנון. אלא רק, לקבוע את זהות הבורר שימונו לדיון במחלוקת בין הצדדים. ניסוח החוזה נעשה על ידי המושב, וככל שהיתה כוונה להחיל על הבוררות בין הצדדים, הדבר היה צריך להיות רשום.
בנוסח ההסכמה ובהחלטת בית המשפט, לא קיימת הסכמה להכפיף את הבוררות בין הצדדים לתקנון. ההסכמה מתמקדת בדרך בה תיקבע זהותו של הבורר ואין בה התייחסות כלשהי לתקנון או לאפשרות לערער על פסיקת הבורר שימונה. העניין שהיה במחלוקת היה זהות הבורר בלבד והצדדים הגיעו להסכמה בעניין זה.
סיכום:
מסקנת בית המשפט היא שפרשנות תניית הבוררות בחוזה אינה מראה כוונה להחיל על הבוררות את התקנון, ואין טעם לנקוט בפרשנות מרחיבה שאין לה עיגון בלשון החוזה.לאור האמור לעיל בית המשפט מגיע למסקנה שערכאת הערעור פעלה ללא סמכות, ועל כן מקבל את הבקשה.הבקשה לאישור פסיקתה של ערכאת הערעור נדחית.
המושב ישלם למבקשים הוצאות הבקשה, ושכ"ט עו"ד בסך -.20,000 ₪.
ניתן ב-כ"ז סיון תשע"א, 29 יוני 2011, בהעדר הצדדים.
