בעלה של חברת קיבוץ נחשון חוייב לשלם עבור מגוריו בדירתה, או לחילופין להפסיק מגוריו בקיבוץ
הרקע
במהלך השנים 2004-2005 נתקבלה בקיבוץ נחשון החלטה לפיה כל בן זוג של חבר קיבוץ, החפץ להמשיך ולהתגורר בקיבוץ, יחתום על הסכם הרשאה, וישלם דמי הרשאה בגובה של 50% מהסכום שמשלם שוכר חיצוני עבור בית דומה.
לטענת הקיבוץ, על אף שרונן סנדר אינו חבר קיבוץ והוא מתגורר עם אישתו, חברת הקיבוץ, בדירה המצויה בשטח הקיבוץ במעמד של בר רשות למגורים, הוא סירב לחתום על הסכם ההרשאה ולשלם את דמי ההרשאה, והוא ממשיך להתגורר בדירה שלא כדין. לאור זאת, הגיש כנגד הקיבוץ תביעה כנגד רונן לסילוק יד, פינוי מקרקעין ולתשלום חוב דמי הרשאה סכום של כ-42,000 שקלים חדשים.
מנגד, טוען רונן מספר טענות. ראשית, כי הקיבוץ דרש ממנו לחתום על ההסכם, על אף שמדובר בהסכם הנוגד את תקנת הציבור, פוגע בכבוד האדם וחירותו, ויש בו סעיפים המנוגדים לחוק החוזים האחידים.
שנית, כי בעת שהחל להתגורר בקיבוץ סוכם עימו שמעמדו יהיה של תושב, ושהיה נהוג שתושבים זכאים לגור עם בני הזוג, חברי הקיבוץ, תמורת תשלום כיסוי עלות וללא רווח, ללא חתימה על הסכם הרשאה.
שלישית, כי מגיעים לו מהקיבוץ החזר בגין תשלומים גבוהים שנגבו ממנו, החזר בגין טיפולי שיניים לילדותיו, והחזר בגין טעות שעשה הקיבוץ בעניין קצבאות הילדים מהמוסד לביטוח לאומי.
רביעית, כי הקיבוץ נתן לאישתו את הדירה לשימוש הכולל את בני משפחתה, ולכן הוא אינו מסיג גבול ואין עילה לסלקו, שכן אין לקיבוץ זכות לקבוע לחבריו את מי יארחו וילינו בביתם, כל עוד אין מדובר בהלנה עסקית בשכירות.
דיון והכרעה
בית המשפט תחם את הדיון והגדיר, כי יש צורך להכריע במספר שאלות מרכזיות: האם לקיבוץ זכות לחייב בן זוג לחתום על הסכם הרשאה ולשלם דמי הרשאה?; האם בן זוג של חבר קיבוץ המתגורר עימו בדירה יכול להיחשב מסיג גבול?; וכן להכריע במחלוקת ביחס לסכום החוב הכספי.
בית המשפט סבר, כי הקיבוץ הוכיח במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי את עילת התביעה, ואילו רונן לא הרים את הנטל להוכיח שהוא בר רשות בדירה. כך, אין ספק שמערכת היחסים בין הקיבוץ לחבריו מעוגנת בתקנון הקיבוץ, שם נאמר מפורשות שהקיבוץ, להבדיל מחבריו, הוא בעל זכויות הקניין הבלעדי בכל הדירות שבשטחו, ועל כן אין אשתו של רונן רשאית להתיר לו להשתמש בדירה ללא קבלת הסכמת הקיבוץ.
הקיבוץ התנה את הסכמתו בכך שרונן יחתום על הסכם הרשאה, אך רונן סירב לעשות כן, והוא גם לא משלם דמי הרשאה. בנסיבות אלה, הימצאותו בדירה אינה כדין והוא בבחינת מסיג גבול. מעבר לכך, אפילו אם התיר לו הקיבוץ בעבר לחיות בקיבוץ במעמד של תושב, אין בכך להוות הסכמה לשימוש בדירה שלא על פי תנאי התקנון ולהפוך אותו לבר רשות.
בית המשפט הוסיף, כי ממילא הוא ממעט להתערב בהחלטות האסיפה הכללית, ובייחוד במצב דברים כמו המקרה שלפנינו, בו לא הוכח כלל שהאסיפה הכללית קיבלה את החלטותיה לא כדין, לא בדרך מקובלת ולא בתום לב. ובכל מקרה, רונן לא נקט שום הליך כדי שתיבחן החלטת האסיפה הכללית, אלא עשה דין לעצמו.
לגבי הטענות על חוקיות הסכם ההרשאה, הבהיר בית המשפט, כי אין חולק שהתקנון והסכם ההרשאה הינם בגדר חוזה אחיד, אך על רונן היה לפנות לבית הדין לחווזים אחידים עם טענותיו אלה.
לגבי התביעה הכספית, קבע בית המשפט, כי הקיבוץ הוכיח שעל רונן לשלם חוב דמי הרשאה, ומנגד נדחו מרבית טענותיו הכספית של רונן, פרט לטענתו לגבי החזר קצבאות הילדים מהביטוח הלאומי, שם קבע בית המשפט, כי מסכום החוב של רונן אכן יש לנקות כ-5,500 שקלים חדשים.
סיכום
בית המשפט חייב את רונן לחתום על הסכם הרשאה ולשלם את הסכום הנקוב בתביעה כ-42,000 שקלים חדשים, בקיזוז כ-5,500 שקלים חדשים. במידה ורונן לא יחתום על הסכם ההרשעה, עליו לפנות הדירה ולסלק ידו ממנה.
לאור התוצאה, חויב רונן לשלם לקיבוץ הוצאות משפט בסכום של 5,000 שקלים חדשים.
ניתן ב- כ"ג כסלו תשע"ב, 19 בדצמבר 2011, בהעדר הצדדים.
