האם זייף האח את כתב מינויו כ"בן ממשיך"?

בשנת 1976 החליט המושב לקבל את מ' כ"בן ממשיך", ובפני הסוכנות הוצג כתב מינוי החתום ע"י האב בלבד. הסוכנות אמנם רשמה זאת אצלה אך לא העבירה את כתב המינוי למינהל מקרקעי ישראל. עם זאת, בשנת 2008, מספר שנים לאחר פטירת ההורים, ניתן צו ירושה הקובע, כי מ' ואחותו הם היורשים בחלקים שווים. לכן פנו השניים לבית המשפט בכדי לברר האם מ' הוא "בן ממשיך" ויזכה בזכויות הוריו במושב או שמא יש לחלק את העזבון שווה בשווה לפי צו הירושה.

לטענת האחות, מינויו של מ' כ"בן ממשיך" אינו חוקי מכיוון שהאם כלל לא חתומה על כתב המינוי, וחתימת האב המופיעה בכתב המינוי מזוייפת, מה גם שעותק כתב המינוי המצוי בתיקי הסוכנות שונה מזה שצורף על ידי מ' לכתב התביעה בו מופיעה חתימת האם. בנוסף, טוענת האחות, כי מסמך מינוי "בן ממשיך" משול לצוואה, ולכן, במידה ומתעוררת טעות במסמך כזה, עובר נטל ההוכחה לצד המבקש לסמוך את ידיו על המסמך, כלומר, על מ' להוכיח שמסמך המינוי אינו פסול.

האחות מוסיפה לטעון, כי מ' מעולם לא חי במושב אלא בעיר, ולכן גם אם הוא מונה כ"בן ממשיך", הרי שהוא אינו מקיים את התנאים הנדרשים, כמו בניית בית סמוך לבית ההורים במושב.

לאור כל זאת, מבקשת האחות בתביעתה לקבל פסק דין המצהיר כי מ' אינו ה"בן הממשיך", וכי יש לחלק את עזבון ההורים בין השניים, בהתאם לצו הירושה. כחלק מחלוקת עזבון זה דורשת האחות לקבל מחצית שווי מכסת הביצים ומחצית ההכנסות שהופקו ממכסה זו בעבר.

מנגד, טוען מ', כי הוא מונה ע"י הוריו ל"בן ממשיך" והמינוי נרשם בסוכנות, והוא אף התקבל כחבר במושב. בנוסף, טוען מ', כי כבר בחיי הוריו הועבר לו הטיפול הכולל במשק, וכי משנת 1970 הוא נוהג להתייצב מדי יום בנחלה ולטפל בלולים, אך הסיבה שהוא לא התגורר בנחלה נבעה בגין מצבה הבריאותי של אשתו אשר נפטרה לפני מספר שנים.

מ' מכחיש את טענת זיוף כתב המינוי ומוסיף, כי בכל מקרה תקנות האגודות השיתופיות מאשרות מינוי שנחתם ע"י אחד ההורים, כך שגם ללא חתימת האם יש תוקף למינויו. עוד הוא טוען כי נטל ההוכחה צריך להיות מוטל על האחות,  מה גם שכאשר מדובר בטענות בעלות גוון פלילי, על האחות להוכיח טענתה ברמת הוכחה גבוהה כמקובל בדין הפלילי.

לבסוף טוען מ', כי דין התביעה להידחות עקב חוק ההתיישנות הקובע כי במידה והוגשה התביעה כ-7 שנים לאחר היווצרות העילה - התביעה בטלה.

בפתח דבריו מתייחס בית המשפט לטענת ההתיישנות שהעלה מ', וקובע כי יש לתת מענה לשלוש שאלות משפטיות: 1. מהו סוג התביעה (מקרקעין או לאו). 2. מהו המועד בו נוצרה עילת התביעה. 3. האם חוק ההתיישנות חל בנסיבות המקרה.

בבוחנו את סוג התביעה, סבור בית המשפט, כי מאחר ולהורים היתה זכות "בר רשות" במקרקעין ועילת התביעה עוסקת בהליך מינויו של מ' כ"בן ממשיך", יש לומר כי התביעה קשורה בדיני המתנה, דיני ההרשאה ודיני החוזים, אך לא בדיני המקרקעין, כך שתקופת ההתיישנות החלה על התביעה הינה 7 שנים ממועד היווצרות עילת התביעה. עילת התביעה במקרה זה הינה התוודעות האחות לחתימה המזויפת של אביה על כתב המינוי, ולהתוודעות זו ישנם שני זמנים אפשריים - או שנת 2004 או שנת 2010, אך מאחר ומשני מועדים אלה טרם חלפו 7 שנים, יש לדחות את טענת ההתיישנות.

באשר לטענת הזיוף - בית המשפט דוחה את טענת האחות לפיה מסמך מינוי משול לצוואה ויש לנהוג בו כצוואה, שכן על אף הדמיון בין השניים, דיני הצוואה מוסדרים בחוק הירושה אך כתב מינוי לא, ולכן נטל השכנוע אינו עובר לפתחו של הצד המבקש לקיים את הכתב, קרי מ', אלא נשאר על האחות. לפיכך, בודק בית המשפט את טענת האחות ומשתכנע מחוות דעת המומחים שהיא מציגה, לפיה קרוב לוודאי שחתימת האב זויפה וחתימת האם זויפה בוודאות.

בנוסף, בית המשפט מסכים כי ישנם מקרים בהם כתב מינוי שנחתם ע"י אחד ההורים תקף, אולם מדגיש בית המשפט כי כאשר מתרחש מקרה בו מוגש למינהל טופס החתום בידי הורה אחד, מחזיר המינהל את הטופס ודורש את חתימת שני ההורים, ואם הם לא בחיים נדרש פסק דין הצהרתי. אך במקרה זה, האם היתה בעלת זכויות שוות לאב במועד עריכת כתב המינוי, ולכן קובע בית המשפט כי בהתאם לאמור בפסיקה, במקרה ויש רק חתימה אחת על כתב המינוי – הוא מבוטל.

בהתאם לממצאים אלו קבע בית המשפט כי כתב המינוי של האח כ"בן ממשיך" הינו פגום באופן מהותי בשעה שהאם לא חתומה עליו, ומכך משמע כי הוא בטל.

מכאן עבר בית המשפט לבחון האם זכאית התובעת למחצית שווי מכסת הביצים ומחצית הכנסות שהופקו ממנה בעבר, ודן בנושא זה דרך השאלה כיצד מועברת מכסת ביצים לאחר פטירת בעליה.

לפי האמור בחוק המועצה לענף הלול ובחוק הירושה, המכסה אמורה לעבור ליורש שממשיך להפעיל את המשק החקלאי של המנוח. במקרה שלנו אין ספק שמ' הפעיל במשך שנים את המשק והיה אמון על שיווק הביצים, וגם האחות לא חולקת על כך. לפיכך קובע בית המשפט, היות ומ' הינו היורש היחידי המסוגל לקיים את המשק, ומכיוון שהמכסה הייתה מועברת אליו גם ללא היותו "בן ממשיך" - המשק יעבור אליו. בית המשפט מדגיש, כי אין לחייב את מ' להשיב מחצית מהכספים שהפיק מהמכסה בעבר, בעיקר מכיוון שמ' הוא זה שטיפל בלול באופן בלעדי, ובית המשפט לא יכול לתת סעד לאחות ששקטה על השמרים שנים רבות והתעוררה כעבור תקופה ארוכה בדרישה לפיצוי.                     

אמנם תביעת האחות להסרת מינוי מ' כ"בן ממשיך" התקבלה , אך יחד עם זאת נקבע כי אין בכך כדי לפגוע בזכותו של מ' להמשיך ולהחזיק במכסת הביצים של אביו כפי שעשה במשך שנים, וזאת מכח נהלי מועצת הלול ומכח חוק הירושה הקובעים כי על היורש להיות מסוגל להפעיל את המשק החקלאי.

משמעות הדברים הינה שמ' יקבל זכויות במשק בכפוף למתן פיצוי הולם לאחותו, וזאת במידה ושווי המשק עולה על המגיע לאחות מעיזבון האבא.