האם יש זיקה בין תשלומי הארנונה לשירותים המסופקים ע"י הרשות המקומית?

תושב שכונת אבו שאח שבעיר שפרעם המתגורר בבית שהוקם ללא היתר בניה עתר לביהמ"ש המחוזי כנגד עיריית שפרעם כנגד תשלומי הארנונה אותם הוא משלם. לטענתו העיריה אינה מספקת לו או לתושבי השכונה בה הוא מתגורר שירותים ציבוריים ועל כן עליה לפטור אותו מתשלום ארנונה.

הרקע

העותר הינו תושב שכונת אבו שאח שבעיר שפרעם. את ביתו  הקים העותר ללא היתר בניה על קרקע שיעודה הוא לשימוש חקלאי. לטענתו, העירייה גובה ממנו תשלומי ארנונה מכוח החזקתו בנכס, אך אינה מספקת לתושבי השכונה שירותים ציבוריים חיוניים. לדבריו העיריה לא סללה דרכי גישה לבתי המגורים, לא סללה מדרכות, ולא הקימה מבני ציבור חיוניים, ולמעשה פרט לפינוי האשפה לא השקיעה העיריה מאום בתושבי השכונה.

משכך, לטענתו, יש לחייב את העירייה להעניק לתושבי השכונה את השירותים הציבוריים, או לחלופין לפטור אותו מתשלום ארנונה עד למתן השירותים כאמור. עוד טען העותר, כי רשות מקומית אינה רשאית לחייב מחזיק בנכס בתשלומי ארנונה כל עוד הוא אינו נהנה מהשירותים הציבוריים שהיא מספקת.

מנגד, טענה העיריה, כי אין לקשור בין מתן שירותים ציבוריים לבין תשלום ארנונה, שכן מדובר במס מוניציפאלי המוטל על כל מי שמחזיק נכס בתחום הרשות המקומית ללא כל קשר לשירותים אותם הוא מקבל. עוד טענה העיריה, כי בכל מקרה העותר נהנה משירותים ציבוריים בכל שאר שטחי העיר, וכי היא פועלת להסדרת השכונה בא מתגורר העותר, אשר הוקמה שלא כדין, ולאחר שתוסדר יבנו בה גם מדרכות וכבישים.

דיון והכרעה

ביהמ"ש שמע את טענות הצדדים וקבע כי דין העתירה להידחות. ביהמ"ש הבהיר, כי ארנונה כללית הינה מס מוניציפאלי המוטל על בעלים ומחזיקים של נכסים בתחומי הרשות המקומית, ונועדה על מנת לממן את הוצאותיה, תוך שהכנסות הארנונה מהוות את עיקר התקציב שלה.

ביהמ"ש הוסיף, כי מכיוון וארנונה הינה מס המשולם תמורת מכלול השירותים הציבוריים אותם הרשות המקומית חייבת לספק, הרי שאין בהכרח זיקה בין היקף המס המשולם על ידי כל תושב לבין השירותים אותם אותו תושב מקבל באופן ספציפי. מה גם, שהנהנים בפועל משירותי הרשות המקומית לעיתים רבים יותר מאלו המשלמים ארנונה לאותה רשות, לדוגמא, ישנם רבים שאינם תושבי הרשות המקומית ומגיעים לבקר בה או לעבוד בתחומה ותוך כך נהנים מהכבישים ומהתאורה שמספקת הרשות המקומית מבלי שחלה עליהם חובה לשלם על כך מס.

בהתאם לאמור, קבע ביהמ"ש, כי מכיוון והעותר מחזיק נכס בתחומי העיר שפרעם, הרי שהוא חייב בתשלומי ארנונה. עוד קבע ביהמ"ש, כי אין מקום לניסיון לנסות ולכמת את השירותים שהוא מקבל בפועל ולנסות להפחית מתשלומי הארנונה שלו בהתאם. זאת מכיוון, ואין לכך עיגון בחוק, וכן מדובר בחתירה תחת העיקרון של תשלום מס.

ביהמ"ש הוסיף, כי תשלום מס אינו כמו מחיר של מוצר, ועל כן אין לקשור בין המס המשולם ע"י התושב לבין שווי התמורה שהוא מקבל עבור תשלום אותו מס.

כמו כן, דחה ביהמ"ש את טענות העותר בדבר חיוב העיריה לספק שירותים ציבוריים לתושבי השכונה שלו, זאת הן מכיוון ומדובר בטענה כללית ולא מפורטת, והן מכיוון וביהמ"ש מצא כי העיריה מספקת לתושבי השכונה שירותים רבים. אומנם הוסכם כי טרם נסללו במקום כבישים ומדרכות, אולם בנייתם של אלו תלויה באישור תכנית מתאר שהעירייה פועלת להסדרתה.

סיכום

לאור האמור, דחה ביהמ"ש את העתירה וקבע, כי אין כל קשר או זיקה בין חובת תשלום הארנונה לבין השירותים הציבוריים המסופקים לאזרח באופן ספציפי.

העותר חויב בתשלום הוצאות העירייה בסך של 7,500 ₪.

ניתן ביום: י"א באלול תשע"ח, 22 באוגוסט 2018.