האם יתערב בית המשפט בהחלטת מפרק שמונה לאגודה שיתופית קו-אופ צפון שקבע: עובדת שסיימה עבודתה תקבל סכום נמוך מהסכום אותו דרשה בגין ימי מחלה, ימי חופשה ודמי הבראה?
בפני רשם האגודות השיתופיות תיק מס' 389/390/09
מרח' א. זייד 52 א' ת.ד 351
קריית חיים
טלפון: 04-8729367
המערערת;
- נ ג ד -
קו-אופ צפון אגודה שיתופית לשירותים בע"מ -בפירוק
ע"י ב"כ עו"ד אביתר גושן, מפרק האגו"ש
משד' פל-ים 2, בנין אורן, חיפה
טלפון: 04-8629678 ; פקס: 04-8679760
המשיבה;
החלטה
בפני ערעור על החלטת המפרק עו"ד אביתר גושן, אשר מונה על פי סעיף 46 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: "הפקודה") כמפרק לקו-אופ צפון אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (להלן: "האגודה" או "המשיבה" לפי העניין). הערעור בגין תשלום ימי מחלה, ימי חופשה ודמי הבראה המגיעים לה בגין סיום עבודתה.
המפרק המליץ שלא לקבל את דרישת אסתר וקשטיין (להלן: "המערערת") לחייב את קופת הפירוק לשלם את הכספים אשר נדרשו על ידה.
עיקר טענות המערערת
באסיפת ועדת הכספים התקבלה החלטה בתאריך 30.11.2000 לתקן את הסכם העבודה האישי של המערערת יחד עם העובד יוסף שפירא ז"ל (מנכ"ל המערערת בעבר), בנושא ימי המחלה, החלטה זו אושרה על ידי חברי המזכירות.
הבסיס לחישובים בערעור זה הוא הסכם העבודה האישי בין המערערת לבין קו-אופ צפון.
טוענת המערערת כי על פי הסכם העבודה האישי בינה לבין המשיבה, היא זכאית ל- 26 ימי חופשה + 16 ימי הבראה לשנה.
יתרת ימי החופשה כפי שמופיעים בתלוש המשכורת לחודש אוקטובר 2008 היה 83 ימים, בפועל שולם פדיון עבור 71.5 ימי חופשה.
ערך יום הבראה צריך להיות על סך 351 ₪, הסכום אשר שולם בעת הפסקת עבודתה היה על סך 331 ₪ ליום הבראה. על כן דורשת המערערת את ההפרש בסך 652 ₪.
עוד דורשת המערערת לקבל סך של 89,962 ₪ עבור פדיון יתרת ימי מחלה אשר נצברו על ידה וזאת על סמך תיקון החוזה האישי שלה בועדת הכספים.
סך כל הכספים הנדרשים על ידי המערערת הם:
בגין פדיון ימי מחלה – 89,962 ₪
ההפרש בגין ימי חופשה – 8425 ש"ח
ההפרש בגין ימי הבראה- 652 ש"ח
סה"כ 99,039 ₪
טוענת המערערת כי תנאי עבודתה היו זהים לתנאי עבודתו של מר יוסף שפירא ז"ל (המנכ"ל בעבר) וכי היא זכאית לקבל את הסכומים בגין פדיון ימי מחלה שהצטברו, הואיל ומר יוסף שפירא ז"ל קיבל את הכספים בנושא זה עם פרישתו מעבודתו.
המערערת מבקשת להשוות את תנאי הפסקת עבודתה לתנאים אותם קיבל מר ראובן שפירא ז"ל (המנכ"ל בעבר) וזאת על סמך תיקון החוזה האישי שלהם בועדת הכספים, ולחייב את המשיבה לשלם לה סך של 99,039 ₪.
עיקר טענות המשיבה
המפרק התייחס בטיעוניו רק לנושאים המצויים במחלוקת בין הצדדים:
פדיון ימי חופשה – המחלוקת בסך 8383 ₪
דמי הבראה – המחלוקת בסך 105 ₪
פדיון ימי מחלה
המערערת עבדה כ- 12 שנה בהיקף משרה של 30 שעות בשבוע (5 ימים) בשכר חודשי של 16048 ₪ (מתוכם 800 ₪ רכיב קבוע בגין רכב), בנוסף לכך קיבלה משכורת י"ג, ביטוח מנהלים והפרשות לקופת פיצויים.
עם סיום עבודתה, קיבלה המערערת את הסכומים הבאים:
פיצויי פיטורין (בסך 200%) 395,765.00 ₪
פדיון ימי חופשה 52,123.50 ₪
דמי הבראה 1,214.00 ₪
סה"כ 449,131.00 ₪
(מתוכם שולם סך 138,679.00 מקרן הפיצויים)
פדיון ימי חופשה
המשכורת האחרונה של המערערת הייתה בסך 15,248 ₪ בצירוף 800 ₪ רכיב קבוע בגין רכב , סה"כ 16048 ₪.
בבית הדין לעבודה, טענה המערערת כי קיימת לה יתרת זכות של 83 ימי חופשה לפדיון לפי הפירוט: 30 ימי חופשה בגין השנים 2006-2007 + 23 ימי חופשה בגין שנת 2008.
תמוהה העובדה כי המערערת בחרה לתבוע בבית הדין לעבודה על סמך נתונים הסותרים את הסכם העבודה האישי שלה. למעשה, המערערת צירפה את הסכם העבודה האישי שלה רק לעיקרי הטיעון בערעור, ומעיון בסעיף 13 להסכם, עולה כי המערערת הייתה זכאית ל- 26 ימי חופשה בשנה ולא 30 יום כפי שטענה בבית הדין האזורי לעבודה, וכמו כן היא זכאית לצבור רק עד שנתיים "חופשה שנתית".
לפיכך, על פי הסכם העבודה האישי של המערערת, סך ימי החופשה השנתית שהיא רשאית לצבור הם: 52 ימים ( 26X2).
המערערת קיבלה את כל המגיע לה בגין ימי חופשה שנתית ואף מעבר לכך. למערערת הועבר סכום בהתאם ל-71.5 ימי חופשה שנתית, בעוד שזכותה לקבל עבור 52 ימי בלבד, המפרק התחשב בתלוש המשכורת של המערערת בו הופיע המספר "83" וממספר זה נוכו ימי שבת על פי סעיף 3 לחוק חופשה שנתית. על כן, המערערת קיבלה בגין 71.5 ימי חופשה שנתית סך 52,123.50 ₪ וזאת למרות האמור לעיל.
דמי הבראה
טוענת המערערת כי יש לשלם לה סך של 652 ₪ נוספים בגין יתרת דמי הבראה, על פי חישוב של 16 ימים בשנה כשעלות כל יום הבראה הוא 351 ₪.
המפרק הכיר בזכאות המערערת ל- 11 ימים הבראה בשנה וזאת לאור צו ההרחבה, מבלי שהיה בידיו הסכם העבודה האישי של המערערת. הסכם העבודה האישי, הוצג לראשונה בפני המפרק בערעור זה, ובו נקבעה זכאותה ל-16 ימי הבראה בשנה, על כן מגיעים למערערת דמי הבראה בגין 5 ימים נוספים.
עלות יום הבראה על פי צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 עמדה ביום התשלום על סך של 331 ₪.
המערערת ושאר עובדי המשיבה, קיבלו בחודש יוני 2008 תמורה בגין 7 ימי הבראה ולפיכך, המפרק שילם למערערת סך של 1,214 ₪ בגין דמי הבראה לשנת 2009.
לאור הצגת הסכם העבודה האישי של המערערת, לפיו היא זכאית ל-16 ימי הבראה, המפרק מתקן את החישוב: 1761 ₪ = 331 ₪ X 5.32 ימי הבראה בקיזוז 1214 ₪ אשר שולמו למערערת, היתרה לתשלום היא בסך 547 ₪.
ימי מחלה
המערערת טוענת לזכאות בגין פדיון ימי מחלה שנצברו לזכותה.
על פי הסכם העבודה האישי של המערערת, בסעיף 14 ב' נקבע: "ימי המחלה ניתנים לצבירה ולא ניתן לפדותם". המנכ"ל הוסיף בכתב ידו +חתימתו את המילים "אלא רק עם פרישתך לגמלאות בהתאם למקובל בקו- אופ צפון".
בהוראות ההסכם הקיבוצי של ברית הקואופרציה כמו גם בהסכם האישי של המערערת נקבע בנספח ז': "הפיצוי עבור חופשת מחלה שלא נוצלה יינתן במקרים הבאים:
א. לאחר הפרישה מגמלאות בגיל שאינו נמוך מגיל 55 שנה....
ב. במקרה של פטירה לאחר תקופת עבודה של חמש שנים לפחות...."
המערערת אינה זכאית לפדיון ימי מחלה היות ולא פרשה לגמלאות, אלא יחסי העבודה הגיעו לסיומם עקב פירוק האגודה. גם החוק אינו מאפשר לפדות ימי מחלה.
לפיכך יש לדחות את הערעור.
דיון החלטה:
המשיבה הינה אגודה שיתופית בפירוק, לאחר שביום 10.09.2008 ניתן צו הפירוק ועו"ד אביתר גושן מונה כמפרקה.
כניסת צו הפירוק לתוקף הביאה, אוטומטית לפקיעת יחסי העבודה בין המערערת לבין המשיבה.
ביום 18.02.2009 שלח המפרק אל המערערת מכתב "סיכום חשבון סיום יחסי עובד-מעביד-קואופ צפון (בפירוק), לא כולל פיצויי פיטורין" ובו פירוט הסכומים המגיעים לה בגין פדיון ימי חופשה ודמי הבראה.
העובדת הינה עובדת ותיקה במשיבה, אולם מתברר כי ביום 01.07.1997 נחתם הסכם עבודה אישי בין המערערת למשיבה. הסכם זה לא הוצג בפני המפרק בשום שלב. הסכם זה הובא לידיעת המפרק לראשונה בעיקרי הטיעון של המערערת. אולם מהשוואה שערך המפרק בין ההסכם הקיבוצי של ברית הקואופרציה הצרכנית שחל על העובדת והסכם העבודה האישי מתברר כי ההוראות לעניין חופשה שנתית ופדיון ימי מחלה הן זהות.
המערערת הייתה נושה בדין קדימה, לכן קיבלה את כל הזכויות המגיעות לה על פי הדין, הסכם קיבוצי והסכם אישי.
המערערת קיבלה פיצויי פיטורין בסך 200%, בתשלום זה הסתמך המפרק על אישור שנתן מנכ"ל האגודה דאז.
זאת ועוד, המערערת לא טרחה לציין בבקשתה המקורית אל המפרק, כי קיים הסכם עבודה אישי בינה לבין המשיבה ומהו שיעור התשלומים אשר נובעים מהסכם העבודה האישי. כמו כן לא טרחה לציין כי על פי הסכם העבודה האישי היא אינה רשאית לצבור ימי חופשה מעבר לשנתיים. אמנם טענותיה כפי שנטענו הן מפורטות למדי, אך לא כוללות את העובדה העיקרית והבסיסית והיא קיום הסכם העבודה האישי המפרט את התשלומים להן היא זכאית בעת הפרישה או הפיטורין.
פועל יוצא כאמור מאי-ידיעת המפרק על קיום החוזה, היא העובדה שהמפרק נעתר לבקשת המערערת ושילם לה סך של 310,453 ₪ (לפני ניכוי מס).
לטענת המערערת תנאי עבודתה היו זהים לתנאי עבודתו של מר יוסף שפירא ז"ל (מנכ"ל המערערת בעבר) וכי היא זכאית לקבל את אותם סכומים בגין פדיון ימי מחלה שהצטברו, הואיל ומר יוסף שפירא ז"ל קיבל את הכספים בנושא זה עם פרישתו מעבודתו. טענה זו דינה להדחות. למרות שהמשיבה שילמה למר יוסף שפירא ז"ל סכומי כסף אלה, הרי ששולמו שלא בהתאם לדין. איני יכול לאשר את התשלומים המבוקשים למערערת שכן, נוהג פסול ובלתי חוקי אינו מכשיר את השרץ.
דמי הבראה
לאור צו ההרחבה, הכיר המפרק בזכאות המערערת ל- 11 ימי הבראה בשנה. מאחר והסכם העבודה האישי של המערערת הוצג בפני המפרק לראשונה בעיקרי הטיעון, לפיו היא זכאית ל-16 ימי הבראה בשנה. תיקן המפרק את חישוביו ולאחר התיקון בקיזוז 1214 ₪ אשר שולמו למערערת בעבר, היתרה העומדת לזכותה בעבור 5 ימים נוספים הינה על סך 547 ₪.
אמנם זכאית המערערת לקבלת סך 547 ₪, אולם ערעור זה מיותר, שכן אילו פנתה המערערת אל המפרק ומציגה בפניו את הסכם העבודה האישי שלה, בודאי הייתה מקבלת את המגיע לה. מאחר ובעת סיום עבודתה קיבלה מאת המשיבה כספים בעודף לא ישולם לה סכום זה, אשר יהווה הוצאות המשיבה בגין הערעור.
ימי חופשה
בהסכם העבודה האישי של המערערת תחת סעיף "חופשה" צוין בסעיף 1 :
"(א) העובדת תקבל 16 ימי חופשה בשנה.
(ב) העובדת יכולה לצבור חופשה עד לזכאות צבירה של שנתיים.
(ג) בתום כל שנה תגדל זכותה של העובדת ב-2 ימים נוספים, עד לתקרה של 26 ימי חופשה." (הדגשה שלי א.ז)
גם על פי חוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951 זכאית העובדת ל-26 ימי חופשה בשנה.
לטענתה כי קיימת לה יתרת זכות של 83 ימי חופשה לפדיון על פי המצוין בתלוש המשכורת, אינה במקומה שכן, זכאות צבירת ימי החופשה הינה 52 יום בלבד (26X2). למרות זאת המפרק שילם למערערת עבור 71.5 ימי חופשה וזאת על פי הרשום בתלוש המשכורת של המערערת בניכוי שבתות על פי סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, וזאת מבלי שהיה בידיו הסכם העבודה האישי של המערערת.
המערערת קיבלה בגין ימי החופשה מעבר למגיע לה על פי הסכם העבודה האישי שלה.
אינני רואה בעין יפה את בקשת המערערת לדחות את תשלום השיק ע"ס 23,694 ש"ח ז"פ 20.03.2009 המהווה יתרת פדיון ימי החופשה ודמי הבראה, ובקשתה לשנות את תאריך פירעונו ליום 01.04.2009. כל זאת מתוך כוונה לתאם עם רו"ח יוסי מיזלס כי יבטל את תלוש המשכורת שקיבלה ובו מצוין "פדיון חופשה" ולנפק תלוש משכורת שיכלול סכום זה כפיצויי פיטורין, לצורך הפחתת המס אשר המערערת מחויבת לשלם.
ימי מחלה
בהסכם הקיבוצי של ברית הקואופרציה הצרכנית שחל על העובדת נקבע:
"בנספח ז- הפיצוי עבור חופשת מחלה שלא נוצלה יינתן במקרים הבאים:
א. לאחר הפרישה לגמלאות בגיל שאינו נמוך מגיל 55 שנה, בהתאם לתקנון קרן הגמלאות המרכזית או בפרישה מחמת מצב בריאותי לקוי, נכות או מחלה, על פי קביעת ועדה רפואית מוסמכת."
(הדגשה שלי א.ז)
בהסכם העבודה האישי של המערערת צוין בסעיף "מחלה/תאונת עבודה" בסעיף 1(ב):
"ימי המחלה ניתנים לצבירה ואינם ניתנים לפדיון" (הדגשה שלי א.ז)
בנוסף לכך נוסף בכתב ידו של המנכ"ל דאז + חתימתו:
"אלא רק עם פרישתך לגמלאות בהתאם למקובל בקואופ צפון" (הדגשה שלי א.ז)
גם מפרוטוקול ועדת הכספים מיום 30.11.2000 ניתן ללמוד על כוונת המשיבה לעניין ימי המחלה. כך בסעיף 3 לפרוטוקול נרשם:
"ימי מחלה בפרישה לגמלאות- ר. שפירא, א. וקשטיין" (הדגשה שלי א.ז)
לפיכך אני קובע כי המערערת אינה זכאית לפדיון ימי מחלה היות ולא פרשה לגמלאות, אלא יחסי העבודה הגיעו לסיומם עקב פירוק האגודה.
אין ספק כי המפרק בא לקראת המערערת מעבר למקובל, אילו היה נדרש אישורי לתשלום הכספים העודפים אשר שולמו למערערת לא הייתי נותן את אישורי לכך. בדיעבד הנני קובע כי ראוי היה שהמפרק היה דורש את אישורי לכך.
משקיבל המפרק ההחלטה, אני לא מוצא מקום בשלב של ערעור על החלטתו להתערב.
הנני מחייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה בסך 547 ₪ אשר יקוזזו מההפרש המגיע לה בגין דמי הבראה. סכום נמוך זה נקבע לפנים משורת הדין.
|
ניתן היום 17.09.2009 בהעדר הצדדים עו"ד אורי זליגמן המזכירות תעביר החלטתי לצדדים |
אורי זליגמן, עו"ד רשם האגודות השיתופיות |
