תיק מס' 1418/376/08 יסודות מושב שיתופי של פועלי אגודת ישראל בע''מ נ' בלה שונהויט

 

בפני רשם האגודות השיתופיות                                       תיק מס' 1418/376/08

 

 

בעניין:

 

יסודות מושב שיתופי של פועלי אגודת ישראל בע''מ

ע"י ב"כ עוה"ד איתן מימוני

רח' החשמונאים 100 תל אביב, 67133

טל': 03-5629911 ; פקס: 03-5625353

 

המשיג;

 

- נ ג ד -

 

בלה שונהויט

ע"י ב"כ עוה"ד שולמית אמיר

רח' חנה סנש 2 חולון, 58277

טל': 03-6519819 ; פקס: 03-6519825

 

                                                                                                                       המשיבה;

 

החלטה

 

 

עיקרי העובדות שלעניין:

עסקינן בשאלת חברותה של המשיבה במושב שיתופי יסודות (המשיג). לבדיקת סוגיה זו נתמנה מר משה יהודה כחוקר (להלן: החוקר) ביום 27.5.2007.

 

ביום 6.4.2008 הגיש החוקר את דו"ח החקירה על ממצאיו אל מר אילן רונן, מנהל תחום פיקוח באגף לאיגוד שיתופי, ובו המליץ להכיר במשיבה כחברה.

 

המשיבה נישאה בשנת 1992 למר דב שונוהיט, חבר המושב. עם נישואיה עברה להתגורר בתחומי המושב, בצוותא עם ילדיה מנישואיה הקודמים.

 

לטענת המשיבה, עם העתקת מגוריה למושב, הוצע לה על ידי מר בלוך, מנהל החשבונות של המושב, (להלן: מר בלוך) הצעה ובה נתבקשה לבחור בשתי חלופות לעניין הסטטוס שלה במושב. החלופה האחת היא להיות כחברה עם כל המשתמע מכך לעניין החובות והזכויות של חבר, או לחילופין, להיות כמתגוררת בישוב ואז תאלץ לשלם עבור שירותי המשק הניתנים, לה ולילדיה מנישואיה הקודמים. המשיבה טוענת כי בחרה בחלופה הראשונה, קרי, חברות, וכך למעשה, מאז ועד היום העבירה את כספי הביטוח הלאומי שלה ושל ילדיה, מילאה טפסי-חברות שונים שניתנו לה על ידי מר בלוך ואף השתתפה באסיפות כלליות.

 

המשיבה טענה בפני החוקר, כי פנתה למר בלוך וביררה מדוע סוגיית חברותה לא עלתה באסיפה הכללית, כשאר משפחות חדשות שהגיעו לישוב. תשובתו של מר בלוך הייתה, כי התקיימות האסיפה הכללית מתקיימת רק במקרה ומגיעה משפחה חדשה ליישוב, להבדיל מהמקרה שלה, בו היא נישאה לחבר קיים, ומשכך אין צורך בהתכנסות האסיפה לדון בחברותה.

 

לאור חששות אלו ונוכח זאת שתשובתו של מר בלוך לא הניחה את המשיבה על דעתה, החליטה הלה לבקש אישור מסודר המעיד על היותה חברה במושב. אישור זה הונפק לה ואף הוצג לפני החוקר ולפניי.

 

האדם אינו יודע מה צופן לו העתיד וכך אירע שהמשיבה ומר דב נכנסו להליכי גירושין בשנת 2003. הליכי הגירושין נולדו כתוצאה מהרשעה פלילית של מר דב, שאף ריצה בגין הרשעה זו עד שנת 2006. עקב מקרה זה, נאלץ מר דב לוותר על חברותו במושב, הואיל ותקנון המושב קובע כי חברותו של אדם תופסק עם הרשעתו בפלילים.

 

כך מתארת המשיבה בפני החוקר, כי לאחר הוצאת מר דב כחבר במושב, החלו להגיע אליה "שליחים מטעם" בבקשה לעזוב את המושב, אך דחתה הצעה זו על הסף.

 

כשהמושב החל בהליך שיוך דירות, הבינה המשיבה כי המושב לא מכיר בה כחברה ולא רואה בה זכאית בתהליך השיוך כשאר החברים. עקב זאת פנתה המשיבה בתאריך 29.1.2007 למר שרגא פולק, המפקח על האגודה ממשרד הרשם, על מנת שיבהיר את מעמדה במושב. מר פולק השיב למשיבה כי הינה חברה באגודה.

 

לאור דבריו של מר פולק, פנה המושב אל משרד הרשם, בבקשה לנהל הליך חקירה מוסדר בעניין חברותה של המשיבה ובשל זאת מונה מר משה יהודה כחוקר.

 

המושב טען בפני החוקר, כי המקרה של המשיבה לא נופל ממקרים אחרים, בהם אנשים נישאו לחברי המושב ואינם מוכרים כחברים, אלא כבעלי עצמאות כלכלית. כמו כן טען המושב כי נכון והלכה למעשה נהג המושב במשיבה כחברה לכל דבר ועניין, אך זה נבע מכך שההנהלה סברה שמתוך מחויבות אל מר דב, בעל המשיבה, כחבר, הרי שעליהם לנהוג אף בבת זוגתו כך. 

 

החוקר קבע כי המשיבה, הרי היא חברה במושב כדת וכדין. בהתאם לסעיף 34 לפקודת האגודות השיתופיות הקובע, כי כל פנקס או רשימה של חברים שברשות האגודה ישמשו כראיה על היות אדם חבר באגודה. מבדיקה שערך החוקר בדק ומצא כי המשיבה הייתה ועדנה רשומה ברשימת חברי האגודה כחברה באגודה, החל מיום 18.9.2002.

 

בנוסף לכך קובע החוקר כי על פי סעיף 2א' לתקנות האגדודות השיתופיות (חברות) הקובע, שאם נהגו באדם כחבר, אזי תוכר חברותו על דרך התנהגות, למרות שלא התקיימה אסיפה כללית. מכיוון שממצאי החקירה הוכח לכל דבר ועניין, כי הן מבחינה מעשית והן מבחינה רשמית, נהג המושב במשיבה כחברה, לכן יש להכיר בה ככזאת. בסוף דבריו מסכם החוקר בדו"ח את ממצאיו בהאי לישנא:

"לאור כל האמור בממצאי החקירה ובמסקנות העולות מהם, הנני ממליץ לקבוע כי הגב' בלה שונהויט הינה חברת האגודה לכל דבר ועניין, למן יום 18.2.92 ועד בכלל."

 

נוכח המלצה זו מונחת ההשגה שבפניי.

עיקרי טיעוני המשיג:

 

המשיג טוען כי אין לקבל את המלצת החוקר בעניין המשיבה. המשיבה לא הציגה ראיה כלשהיא המעידה לכאורה על חברותה, או לחילופין, שהגישה בקשה לחברות ואכן התקבלה. סעיף 6א'(1) לפקודת האגודות השיתופיות קובע שבן זוג יגיש לאגודה הודעה בטופס שנקבע בתקנות על רצונו להיות חבר באגודה. בעניין המשיבה טוען המשיג כי אינה מילאה אחר דרישה זו כלל.

 

המשיג טוען כי התנהגותו כלפי המשיבה הייתה כתלוי בחבר קיבוץ ולא כחבר. התנהגות המשיג עם המשיבה נבעה מכך שהיא תלויה. כמו כן הראיון שעברה המשיבה בבואה לשערי הקיבוץ עם רב המושב, מתקיים עם כל אדם הבוחר להתגורר משטחי המושב, אך לא מעיד מאומה על היותו חבר.

 

המשיג טוען שלאור החלטתי מיום 7.7.2008 בתיק מס' 1154/345/05 תלמה עתיר איילון נ' קיבוץ עינת אין לראות במשיבה כחברה, על פי תקנה 2א' המכירה באדם כחבר בדרך של התנהגות.

 

עוד טוען המשיג כי בשביל הכרה בחברות על דרך התנהגות, דרושה התנהגות דו צדדית, הן שלא האגודה כלפי החבר והן של החבר כלפי האגודה, כך שאולי והמשיבה נהגה כלפי המשיג כחבר, אך המשיג לא נהג כלפי המשיבה כחברה, אלא כתלויה בחבר קיבוץ.

 

המשיבה מעבר לשיחותיה עם מר בלוך, מעולם לא יזמה פניה לגורמים המוסמכים באגודה ולא דרשה לברר את מעמדה באגודה. מר בלוך, כאיש הנהלת חשבונות של האגודה, אינו מוסמך לקבוע מי חבר ומי אינו. מר בלוך, אינו נשא בתפקיד כלשהוא בועד הנהלה, אלא כאחראי לדיווחים לביטוח לאומי וכיו"ב. כך, לדעת המשיג, שהרישומים שנעשו הם לשיקולי מס בלבד ולא להכרה כחברות. עוד טוען המשיג, שמר בלוך עצמו, בתחשיב שערך לעניין דמי העזיבה בשנת 2003 כתב, שהמשיבה אינה חברה. כך שהדברים סותרים מיניה וביה.

 

המשיג מעלה טענה של התיישנות ולפיה, המשיבה לא העלתה את טענתה בעת שבאה למושב, ולכן אין להידרש כעת לאחר 16 שנה מיום הגעתה לאגודה, לדון בתביעתה. לצורך כך מביא המשיג אסמכתאות משפטיות כגון: בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב ו-6 אח', פ"ד מח(5), 630; 7401/00 יעקב יחזקאלי ואח' נ' מרדכי גלוסקה ואח', פ"ד נז(1), 289; החלטת רשם 86/115/06 דורית מגן נ' קיבוץ רמת החורש;

 

 

עיקר טיעוני המשיבה:

המשיבה טוענת להישמע להמלצת החוקר ולהכיר בה כחברה במושב. לדעתה, המלצת מר שרגא פולק והמלצת החוקר, שניהם כאחד, הביעו דעתם בצורה אובייקטיבית, באומרם כי יש להכיר בה כחברה. כל סטייה מהחלטות אלו של החוקרים יהיה בכך משום פגיעה קשה בזכויות היסוד של המשיבה ואין לתת יד לפגיעה זו.

 

המשיבה טוענת כי היא הציגה בפני החוקרים ראיות שהיא נקטה בהליכי התקבלות כפי שנדרש ממנה. ביניהם חתימה אצל הרב, מכתב מיום 29.12.93 שבו נכתב כי המשיבה הינה חברה במושב. מסמכים אלו, לדעת המשיבה, הם הראייה החד משמעית לחברותה של המשיבה במושב.

 

עוד טוענת המשיבה כי אמירתה של גברת מרים יעקב, נציגת האגודה, בכך שהתנהלות המשק כלפי המשיבה, הייתה זהה לכל יתר חברות המשק יש בכך את הראייה הטובה ביותר, שהמשיבה הייתה ועדונה כחברה ולא כתלויה בחבר קיבוץ.

 

 

דיון והחלטה:

 

ראשית אדרש לשאלת ההתיישנות שהועלתה על ידי בא כוח המשיג. דעתי היא כי אין מקום לטענה זו. סעיף 2 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע לאמור:

טענת התיישנות:

תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה.

 

כך שגם אם חלה התיישנות בתביעה של המשיבה להכיר בה כחברה, דבר המוכחש להלן, הרי שאין בטענה זו בכדי לקבוע כי המשיבה אינה חברה. הסעיף קובע מגבלות לעניין טענת התיישנות שהיא תועלה אך לצורך דחייה של תביעה, ולא לעניין ביטול הזכות לגופה.

 

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע את הזמן שממנו יחל זמן ההתיישנות:

תחילת ההתיישנות:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

 

בפס"ד ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה מיטיבה להסביר השופטת ארבל, את היום בו נולדה עילת התובענה, וכדבריה:

"המועד שבו מתגבש "הכוח" להגיש תביעה ראוי לו שישמש כמועד תחילת מירוץ ההתיישנות מבחינת האינטרס של הנתבע, מבחינת האינטרס הציבורי ומבחינת האינטרס של קיום דיון על בסיס מסכת ראייתית מלאה ככל שניתן. לעומת זאת, המועד שבו מתגבשת ידיעתו של התובע או המועד שבו מתגבש האינטרס של התובע להגיש את תביעתו - המאוחר ביניהם - הוא המועד הראוי לשמש כמועד תחילת מירוץ ההתיישנות, מבחינת האינטרס של התובע".

 

צא ולמד כי היום בו באה לעולם עילת התובענה, הוא היום בו רואים את תחילתו של מרוץ ההתיישנות. במקרה הקונקרטי, לא נדרש מן המשיבה בבואה בשערי הקיבוץ להגיש תביעה נגד המשיג בדבר חברותה. המשיבה מצאה לנכון לפנות אל משרד הרשם ולבקש קיומה של חקירה, אשר תבדוק את סוגיית חברותה, רק משהגיעה למסקנה שעובדה זו מוטלת בספק אצל נציגי האגודה.

 

המשיג עצמו ציין בטיעונים שהגיש, על כך שעניין החברות משליך כעת על עניינים רבים, תוך השלכות ישירות ועקיפות לשינויים באורחות החיים במושב. כך שבצדק כעת חשה המשיבה שעליה לברר את סוגיית חברותה לאשורה, לבל תאחר את המועד. לאור זאת אין להיענות לטענת ההתיישנות.

 

לעניין הטענות לגופן, דעתי היא כי יש להכיר במשיבה כחברה במושב. ויוסבר.

 

סעיף 34 לפקודת האגודות השיתופיות, עוסק בראיות הראויות לשמש כהוכחה של אדם לחברותו באגודה:

"כל פנקס או רשימה של חברים או של מניות שברשות כל אגודה רשומה ישמשו ראיה לכאורה על כל פרט מן הפרטים דלקמן הרשומים בהם -

(א)       התאריך שבו נרשם כחבר שמו של אדם באותו פנקס או באותה רשימה;

(ב)       התאריך שבו חדל אותו אדם להיות חבר."

 

עינינו הרואות כי הפקודה מעניקה לרישומים הנמצאים בידי האגודה, כראייה על חברותו של אדם. על תאגיד משפטי להיות אחראי ולעמוד אחר מכתבים היוצאים תחת ידו. הזילות שפעמים מייחסים האנשים לרישומים שמנהלת האגודה אינה מתקבלת על הדעת.

 

לא אחת אני נתקל במקרים בהם, טוען לחברות מניח בפניי שלל מסמכים ומכתבים הנושאים את לוגו האגודה והחתומים על ידי נושאי המשרה בה ולאחר מכן טוענת האגודה, שמכתב זה בא לשם מטרות אחרות ולא לשם הנאמר בו.

 

המשיבה צירפה מסמכים כדת וכדין, המעידים לעילא ולעילא כי המושב ראה בה כחברה. כיום לאחר שנים רבות מסביר המושב כי תוכנו של המכתב לא מעיד מאומה על הכתוב בו. וכאן הבן שואל? אם הנכתב אינו משקף את המציאות אז לשם מה הוא נכתב?!

 

במכתב שצירפה המשיבה והנושא תאריך 29.12.1993 בצירוף הלוגו והחותמת של האגודה, נכתב מפורש בהאי לישנא: "לכל מאן דבעי, הריני לאשר כי דב ובלה שיינהויט מספר ת.ז. .......... הם חברי משק יסודות". כיום טוען המשיג כי מכתב זה נועד לשיקולי מס גרידא ולא להוכיח את חברותה של המשיבה.

 

עם כל הכבוד הראוי, אינני מוצא לנכון לקבל טענה זו. המכתב נכתב לכל מי שחפץ בו ופותח בהצהרה "לכל מאן דבעי" ללא שנקבע על גביו לאיזו מטרה הוא בא. המכתב ממוען לכל, וככזה צריך להתייחס אליו. אם לטענת המשיג מכתב זה הינו אד-הוק ונועד למטרה מסויימת בלבד, הרי ששומה עליו להוכיח זאת. אכן פעמים ונכתב מכתב הממוען והמופנה לרשות מסויימת, ולגוף ספציפי, או אז צריך לתת את הדעת בנסיבות כל מקרה ומקרה. במקרה דנן, הראיות שהציגה המשיבה הינן דברים שבכתב. מנגד, הטענות שהעלה המשיג הינם דברים שבעל פה הבאים להכחיש זאת, כך שאין המקום לקבלם.

 

עוד טוען המשיג, כי המכתב ניתן למשיבה על ידי מנהל החשבונות של האגודה ללא שהוסמך לעשות זאת. דעתי היא כי גם טענה זו מוטב שלא תעלה. אחריותו של המשיג לפקח על נושאי המשרה בו, לא צריך שתהיה מוטלת על כתפי המשיבה. כללי הצדק הטבעי מחייבים להתייחס למכתב זה כמאשרר את עניין חברותה של המשיבה במושב.

 

אילו המשיג היה מוכיח כי לאחר שהוצא מכתב זה אל המשיבה, מאן דהוא מהנפשות הפועלות באגודה יידע את המשיבה כי למכתב זה אין משמעות לעניין החברות שלה, אזי, אולי בהתאם לנסיבות, היה ניתן לשקול האם להיענות לכך. כיום לאחר כ-15 שנה, כללי הצדק הטבעי כמו גם אינטרס ההסתמכות של המשיבה על תוכנו של מכתב זה, אינם מאפשרים לקבל את טענות המשיג המכחישות את תוכן המכתב.

 

זאת ועוד, לא על המכתב האמור לעיל לבדו, סמכה המשיבה, אלא צירפה רישומים נוספים של האגודה, וביניהם רשימה שמית של כלל תושבי הקיבוץ. מעיוני ברשימה זו, נוכחתי לדעת כי ישנם אנשים הרשומים שם כחברים, וביניהם המשיבה, וישנם שאינם מוגדרים כחברים. דעתי היא כי רשימה זו יכולה לשפוך אור על הדסקריפטיביות שאנו מנסים ללמוד מחיי המשיבה במושב, ולקבל את עמדת המשיבה כי המושב ראה בה כחברה.

 

המשיג מעלה טענה נוספת ולפיה אין להכיר במשיבה כחברה בהתאם לסעיף 2א' לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) על ידי התנהגות, לאור מה שקבעתי בתיק מס' 1154/345/05 תלמה עתיר איילון נ' קיבוץ עינת (להלן: פרשת קיבוץ עינת). דין טענה זו להידחות.

 

ראשית, פעמים, וקו דק מן הדק, יכול להכריע את הכף לטובת מי מהצדדים במאזן ההתנהגות, אותו מוכיח הטוען לחברות, כך שאין לדמות בין הנידון לראייה. הנסיבות בדידן שונות ברובן, מהנסיבות בפרשת קיבוץ עינת, כאשר שם הקיבוץ הוכיח ואימת את טענותיו, מדוע יש להניח ששיש להכיר בגברת תלמה עתיר, כתלויה בחבר, ולא כחברה. מה גם ששם המקרה לא עסק בבני זוג, אלא על בת להורים חברי קיבוץ. במקרה דנן, בבני זוג כאשר אחד מהם הוא חבר הקיבוץ, סביר להניח, שהאגודה קיבלה לחברות אף את בת זוגתו של החבר כראייה כללית של התא משפחתי, וכך מעשים בכל יום שהאגודות נוהגות לרשום את בני הזוג כחברים, שניהם יחד. מאידך, פרשת קיבוץ עינת, עסקה בצאצא של חבר קיבוץ, כאשר בכך, יש נסיבות להניח שהקיבוץ ראה בה כתלויה בהוריה.

 

שנית, בפרשת קיבוץ עינת, מוסדרים בתקנון הקיבוץ הוראות מפורשות בשלל סעיפים רבים ומפורטים, הדנים בעניינו של תלוי בחבר קיבוץ. מאידך גיסא, בתקנון המשיג, חיפשתי הוראות מפורשות דיכוטומיות לסטטוס החבר, אך לא מצאתי. כך, שדבריי שאמרתי שם, נבדלים מהמקרה כאן. בפרשת קיבות עינת, נהג הקיבוץ בהתאמה אחת לאחת, ובחפיפה מוחלטת לנאמר בתקנון הקיבוץ, אודות הסטטוס של תלוי בחבר, וכן הטוענת לחברות שם, לא הראתה אף רכיב התנהגות, שהיה בו בכדי לחרוג מהמסגרת ההתנהגותית עם התלויים בקיבוץ. לאור זאת קבעתי שאין לקבל על דרך התנהגות, כי אז מתרוקנים תוכנם של סעיפי התקנון, לעניין תלוי בחבר קיבוץ. אך, כאן בתקנון המשיג, לא מוגדרים תנאיו וזכויותיו של תלוי בחבר קיבוץ, ועל כן תקנה 2א' בעינה עומדת.

 

שמא יטען המשיג, כי בתקנונו מוסדר הנושא של חבר תושב. אף בזה הקהה את שיניו. בהגדרתו של חבר תושב נאמר בתקנון המשיג, חלק ב' סעיף 6 סע"ק ד':

"חבר תושב אינו זכאי לתקציב מחיה ו/או לתשלום כל שהוא לכיסוי הוצאותיו והוצאות בני משפחתו."

 

המשיבה הניחה בפניי גיליונות חשבונאים, המפרטים את התקציב שקיבלה חודש בחודשו מהמשיג, ומנגד, תשלומים המגיעים לה בגין לידה וביטוח לאומי, דמי לידה וכדומה, אשר הועברו למשיג.

 

ולא זו בלבד אלא, שהמשיבה אף טענה כי הצביעה באסיפות הכלליות, על הליכי קבלה לחברות של משפחות חדשות, שעברו להתגורר בתחומי המושב. המשיג עצמו לא הכחיש טענות אלו. נתון זה כשלעצמו יש בו בכדי לסתום את הגולל על טענות המשיג וכדלקמן. 

 

בתקנון המשיג, פרק ה' סעיף 1 סע"ק א' קובע בזה הלשון לאמור:

"השלטון העליון של האגודה נתון בידי האסיפה הכללית שלה.ישיבות האסיפה הכללית הדנות בעניינים מוניציפאליים ו/או קהילתיים תכונסנה בנפרד מן האסיפות הכלליות הדנות בנושאים אחרים שאינם קהילתיים או מוניציפאליים.

בישיבות האסיפה הכללית אשר תכונסנה לדון בעניינים מוניציפאליים ו/או קהילתיים רשאים להשתתף ולהצביע כלל חברי האגודה, לסוגיהם.

בישיבות האסיפה הכלליות אשר תתכנסנה לדון בעניינים שאינם מוניציפאליים וקהילתיים לא יהיו רשאים להשתתף ולא יהיו רשאים להצביע החברים התושבים של האגודה. לכינוס אסיפה לדיונים אלו מספר חברי האגודה לעניין סע"ק ה' להלן הוא מספר חברי האגודה שאינם חברים תושבים."

 

צא וראה, כי בתקנון המשיג נקבעו שני סוגים של הצבעות העולות באסיפות הכלליות. הסוג האחד הוא הצבעות הקשורות לעניינים מוניציפאליים וקהילתיים, והסוג השני טומן בחובו הצבעות שהינן מהדברים האימננטיים של האגודה. כך כאשר עולה הצבעה מן הסוג הראשון, רשאים להשתתף בו גם מי שאינם חברים ממש אלא רק חברי מושב, ברם, על עניינים שהינם קוהרנטיים לענייני האגודה, הרשות להצביע היא בידי החברים בלבד.

דומני כי אף המשיג מודע לכך, שהצבעה באסיפה הכללית, הדנה בקבלה לחברות, שייכת להצבעות שהחברים בלבד רשאים להצביע בהן. כך, מאחר שנוכחתי, שהמשיבה הורשתה להצביע באסיפות הכלליות אלו, לא נותר לי אלא לקבוע כי, המשיבה הינה הייתה ועודנה חברה לכל דבר ועניין.

 

אחר הדברים האלה אומר כי, התנהלותו של המשיג כנגד המשיבה, ראוי שיבוא לידי ביטוי בקביעת הוצאות ההליך. המשיבה טעתה לחשוב שהיא תנחל פתרון בזק לסכסוך בינה לבין המשיג וכי ראוי הוא להיפתר באבחת חרב. אך המציאות תפחה בפניה, והיא נדרשה להליכים מיותרים,  ארוכים ומייגעים. התנהגותו של המשיג מול המשיבה, אומרת דרשני בלשון המעטה.

 

סוף דבר:

 

לאור כל האמור לעיל, הריני מאשר את המלצת החוקר וקובע כי המשיבה הינה חברה במושב יסודות מתאריך 18.2.92.

 

המשיג ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 2000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו. לא ישולם הסך הנ"ל במועד,  יישא הוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום קבלת ההחלטה ועד ליום התשלום המלא בפועל.