האם ''דיני ההקפאה'' בתחום ארנונה מאפשרים לרשות מקומית להפחית את שיעור הארנונה ללא אישור שר האוצר ושר הפנים?

המערערות, אולמי מצפור נוף האגם, חוף התכלת- טבריה, צ.דנה החזקה והשקעות, אולמי ענבל וארז נוי חברה להשקעות, מחזיקות באולמות שמחה בעיר טבריה (להלן: "האולמות"). בשנת 2003 הגישו האולמות עתירה לבית המשפט המחוזי בטענה כי תעריפי הארנונה הנגבים בטבריה הם גבוהים ובלתי סבירים.

לטענת האולמות, במהלך השנים 2002-1996 סברו חברי מועצת עיריית טבריה כי אין להם סמכות להפחית את שיעורי הארנונה ללא אישור שר האוצר ושר הפנים (להלן:"השרים"). ואולם, לקראת קביעת צו הארנונה לשנת 2003 נשמעה במועצת העירייה עמדה אחרת והוחלט להפחית את התעריף המוטל על אולמות שמחה ב- 27%. עוד הוחלט כי עיריית טבריה תעביר את עניין ההפחתה לאישור השרים, כאשר לטענת האולמות לא הייתה חובה לעשות כן.

בנוסף הוחלט במועצת עיריית טבריה, כך לטענת האולמות, כי אם השרים לא יאשרו את ההפחתה תעתור עיריית טבריה נגד החלטתם. השרים לא אישרו את ההפחתה והאולמות טענו כי אף על פי כן היה על עיריית טבריה לגבות ארנונה לפי התעריפים המופחתים. האולמות טענו בעתירה כי "דיני ההקפאה" בתחום הארנונה אינם מונעים מעיריות להפחית תעריפי ארנונה ללא אישור השרים (בשונה מההגבלה לגבי העלאת תעריפים). משכך, בשנים 2002-1996 לא הפעילו חברי מועצת העיר את שיקול הדעת שניתן להם להפחתת תעריפים כך שהתעריפים שנקבעו באותה תקופה בטלים ולחלופין יש לקבוע במקומם תעריף שישקף הפחתה של 27% כפי שנעשה בשנת 2003.

כמו כן הלינו האולמות על האופן שבו מחייבת עיריית טבריה שטחים נלווים לאולמות.

בית המשפט המחוזי דחה את עתירת האולמות מחמת שיהוי והטיל עליהם הוצאות משפט בסך של 30,000 ₪. בית המשפט המחוזי קבע כי אין למועצת העיר טבריה סמכות להפחית תעריפים, אלא באישור השרים.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, הוגש הערעור לבית המשפט העליון.

טענות האולמות:

1.      האולמות שבים וטוענים כי חברי מועצת עיריית טבריה לא הפעילו משך שנים את שיקול הדעת שניתן להם לשם הפחתת תעריפים. רק לקראת קביעת תעריפי הארנונה לשנת 2003 הופעל שיקול הדעת והתעריפים אכן הופחתו.

2.      הפחתה נשוא הערעור אינה דורשת את אישור השרים ועיריית טבריה פעלה בחוסר סמכות בכך שלא החילה את התעריפים המופחתים. בהקשר זה מסתמכים האולמות על פרשנותן ל"דיני ההקפאה" בהם נעשה שימוש תדיר בביטוי "סייג להעלאה". סייג להעלאה אינו, לטענתם, סייג להפחתה.

3.      "דיני ההקפאה" נועדו כדי להילחם באינפלציה הנגרמת מהעלאת תעריפים אך הפחתת תעריפים בהקשר זה הייתה דווקא "מתקבלת בברכה".

4.      על פי הפסיקה ניתן לעיריות שיקול דעת רחב בקביעת תעריפי הארנונה. העירייה מוסמכת לקבוע את תעריפי הארנונה בין הסכומים המרביים לסכומים המזעריים הקבועים בתקנות ורק במקרה של העלאת תעריפים נדרש אישור השרים "וזאת במיוחד בהקשר לשנים 2002 ו- 2003". על כן מבקשים בעלי האולמות כי לגבי שנת 2003 תפעל העירייה על פי התעריפים עליהם הוחלט, הגם שלא התקבל אישור השרים, ולגבי שנת 2002 תהיה הפחתה של 27% מהתעריפים שנקבעו מאחר שחברי מועצת העירייה לא הפעילו באותה שנה את שיקול הדעת שניתן להם להפחתת תעריפים.

5.      לחילופין ביקשו האולמות כי יופחתו ההוצאות שהוטלו עליהם במסגרת פסק הדין בבית המשפט המחוזי  בו נדחתה עתירתם מחמת שיהוי.

טענות עיריית ומועצת העיר טבריה:

דיני ההקפאה נועדו להגביל את סמכותן של הרשויות המקומיות בקביעת תעריפי הארנונה ולהסדיר באופן כלל-ארצי ואחיד את נושא גביית הארנונה.

תכלית "דיני ההקפאה" הייתה כפולה: מניעת העלאת תעריפים אך גם ייצוב תקציבי הרשויות המקומיות ומניעת הפחתה בלתי מבוקרת של תעריפים העלולה להביא לגרעון תקציבי של הרשות המקומית.

רשות מקומית חייבת לקבוע את תעריפי הארנונה כפי שנקבע בתקנות וכל העלאה או הפחתה דורשת את אישור השרים. לפיכך החלטת העירייה לגבי הפחתת תעריפים בשנת 2003 הובאה כנדרש בפני השרים אך הם דחו אותה.

בתיקון חקיקה משנת 2005, דהיינו תיקון המאוחר לתקופה בגינה מתנהלת ההתדיינות, נקבע במפורש כי גם בעת הפחתת תעריפים יש לפנות לשרים ובכך יש לטענתן תמיכה מובהקת לעמדתן.

באשר להוצאות שנפסקו טוענות עיריית ומועצת העיר טבריה כי מדובר בסכום כולל עבור כל ההליכים שנוהלו ועל כן אין מקום להתערב בו.

הכרעת בית המשפט:

דעתו של בית המשפט העליון היא כי הדין עם עיריית ומועצת העיר טבריה.

כמו העלאת תעריפים גם הפחתת תעריפים דורשת את אישור השרים. זאת נוכח לשון דיני ההקפאה ותכליתם וכן מתוך הרמוניה חקיקתית עם הסמכויות הנרחבות הנתונות לשרים בפיקוח על הרשויות המקומיות ועל פי המגמה לפרשנות המגבילה את שיקול דעתן של רשויות מקומיות.

דרישת אישור השרים היא סבירה וראויה כאשר בענייננו סירבו השרים לבקשת ההפחתה.

יש ליתן משקל גם לפרשנות בה נקטו הרשויות לאורך השנים. יש ליתן משקל גם לתיקון החקיקה משנת 2005 עליו עמדו המשיבות, המחזק אף הוא את המסקנה כי כמו לגבי העלאת תעריפים גם במקרה של הפחתת תעריפים נדרש אישור השרים.

לשון דיני ההקפאה ותכליתם כמו גם טעמים של הרמוניה חקיקתית עם הסמכויות הנרחבות הנתונות לשרים בפיקוח על הרשויות המקומיות והמגמה לפרשנות המגבילה את שיקול דעתן של רשויות מקומיות בכגון דא, מובילים כולם לאותה המסקנה: הפחתת תעריפי ארנונה כמו העלאתם דורשת את אישור השרים. דרישת אישור השרים היא סבירה וראויה. אין להתעלם מן הפרשנות בה נקטו הרשויות לאורך השנים. כמו כן אין להתעלם מתיקוני חקיקה המחזקים את המסקנה האמורה.

אשר על כן, הערעור נדחה במלואו. האולמות ישאו, ביחד ולחוד, בשכ"ט עו"ד המשיבות בסך 15,000 ש"ח.

ניתן ביום 18.11.2008.