הוריה של סמניה מרווה ז"ל שטבעה בים בהיותה בת 14, תבעו בשם עזבונה בחלוף יותר מ-7 שנים מקרות האירוע, וביהמ"ש קבע כי התביעה התיישנה
בית המשפט העליון נדרש להכריע בשאלה, האם הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, לפיה "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה", חלה על יורשיו הבגירים של קטין שנפטר, בתביעות המוגשות על ידם בשם העיזבון?
שתי תביעות שעסקו בעניין זה נדחו על הסף מחמת התיישנות על ידי בתי המשפט המחוזיים, ובית המשפט העליון החליט לדון בשני הערעורים במאוחד. באחת מן התביעות נידונה תביעה כנגד המועצה האזורית מטה אשר שהוגשה על ידי עיזבונה של סמניה מרווה ז"ל, שטבעה למוות בעת שרחצה בים בהיותה בת ארבע שנים בלבד.
המערערים טוענים, כי אלמלא מותה של סמניה, היא הייתה זכאית לתבוע את המועצה בגין נזקיה עד הגיעה לגיל 25, ומאחר שלעזבונה אין עילת תביעה עצמאית, אלא עילתו מורכבת מאותן זכויות וחובות שעמדו לה בעת פטירתה, הרי שמדובר בתביעת תחלוף במהותה, ויש מקום להחיל את הוראות סעיף 10 לחוק ההתיישנות.
מנגד, טוענת המועצה, כי אין תחולה לסעיף 10 לחוק ההתיישנות, שכן הוריה של סמניה, התובעים בשם העיזבון, לא היו קטינים במועד הפטירה. עוד מוסיפה המועצה, כי הרציונאל העומד בבסיס מתן ארכה לתקופת ההתיישנות לקטין, אינו תקף לגבי יורשים-בגירים, אשר יכולים וצריכים להגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות. לבסוף, טוענת המועצה, כי קבלת התיזה הפרשנית של התובעים, תביא לתוצאה אבסורדית, לפיה תביעת עזבונו של קטין שנפטר, לא תתיישן לעולם, שכן לקטין שנפטר לא ימלאו שמונה עשרה שנים, וכך לא תתחיל להימנות תקופת ההתיישנות.
בית המשפט הקדים ואמר, כי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, בא להבטיח שתובע קטין יוכל לעמוד על משמר זכויותיו כאדם אוטונומי משעה שיגיע לבגרות, מבלי שיהיה תלוי בהוריו, וכי זכויותיו לא ייפגעו אם היה מחדל מצידם בהגשת התביעה, והגנה זו, הניתנת לקטין, פורשה בפסיקה באופן רחב יחסית לשאר עילות ההשעיה.
השאלה המשפטית המתעוררת במקרה שלפנינו, נובעת מכך שלעניין התביעה המהותית, כל עילת התביעה היא עילת המנוחה הקטינה, ויש לשאול האם הדבר כך גם לגבי כללי ההתיישנות, אם לאו.
בית המשפט קבע, כי הזכות הניתנת לקטין, לפיה תחושב תקופת ההתיישנות לגביו רק עם הגיעו לגיל שמונה עשרה, היא זכות העומדת לקטין הנמצא בחיים ולא לעזבונו וליורשיו, וזאת, מאחר והרציונאל להשעית מירוץ ההתיישנות אינו מתקיים במקום בו הקטין נפטר, שאז חל הכלל הבסיסי לפיו תקופת ההתייישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.
בית המשפט הבהיר, כי אימוץ פרשנות התובעים, היא מלאכותית במידה שלא ניתן להשלים עימה, שכן לקטין לעולם לא יימלאו שמונה עשרה שנה, וממילא תקופת ההתיישנות לא תסתיים לעולם. עוד הוסיף בית המשפט ודחה את הצעת המערערים, כי יש לספור לקטין "שנים רעיוניות" עד שכביכול יימלאו לו שמונה עשרה שנה, או אז תחודש תקופת ההתיישנות, וזאת מאחר והאפשרות לבצע חישובים לגבי עתידו "הרעיוני" של קטין כבר נדחתה בפסיקה, ומכל מקום מדובר בדיון היפותטי שאין בו ממש.
השופט הנדל הוסיף, כי במידה ותקופת ההתיישנות לא הסתיימה לגבי המוריש הקטין, ההורים יזכו לתקופת התיישנות שתחפוף לתקופה שנותרה לקטין באותו שלב תוך הפסקת ההשהיה. תקופה זו לא תעלה על 7 שנים, אך בכל מקרה לא תהא קצרה משנה אחת.
בית המשפט דחה את הערעור שהוגש בשם עזבונה של סמניה כנגד מועצה אזורית מטה אשר, וקבע כי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, המאריך את תקופת ההתיישנות לגבי קטינים, לא יכול על יורשיו הבגירים של קטין שנפטר, בתביעות המוגשות על ידם בשם העיזבון.
