המועצה האזורית לב השרון רשאית לגבות היטל ביוב בהתאם לחוק העזר החדש, על אף שתעריפיו גבוהים במידה ניכרת מתעריפי חוק העזר הישן
בשנת 2006 הוציאה מועצה אזורית לב השרון דרישות תשלום להיטל ביוב. על דרישה זו מערערים מספר תושבי שלב א' של "שכונת הבנים" במושב ינוב שבתחום המועצה, כשפיהם מספר טענות:
א. הם כבר שילמו עבור התקנת הביוב הציבורי בשכונתם, וחיובם בהיטל הביוב הוא חיוב בכפל.
ב. במידה ויש לחייבם בהיטל, התעריף צריך להיות נמוך יותר, בהתאם לחוק העזר (ביוב) הקודם.
ג. המועצה נהגה באפלייה בכך שאיפשרה לחלק מהתושבים לשלם ההיטל ע"פ חוק העזר הקודם.
ד. הם זכאים ליהנות מתשלום היטל בסכום גלובאלי מופחת, בסך 19,200 שקלים חדשים או פחות.
בטרם התייחס בית המשפט לטענות העוררים, הוא סקר בקצרה את תהליך החלפתו של חוק העזר (ביוב): בשנת 1996 נחקק לראשונה חוק עזר ביוב במועצה, אך היטל הביוב הושת רק עבור מרכיב הביב הציבורי שבמערכת הביוב.
לאור זאת, החל תהליך של איסוף נתונים ועריכת תחשיב של תעריפי היטל הביוב, לגבי מכלול המרכיבים של מערכת הביוב הציבורית (ביב ציבורי, ביב מאסף, מתקן טיהור שפכים וכן הלאה), ובשנת 2003 פורסם חוק העזר החדש, בו הושת היטל ביוב עבור כל המרכיבים, כשסכום ההיטל היה גבוה במידה ניכרת לעומת חוק העזר הקודם.
על מנת לסייע לתושבים הוותיקים במושבים, אישר משרד הפנים הסדר, לפיו תושב אשר בניית ביתו הסתיימה עד סוף שנת 1993, זכאי לשלם היטל ביוב בסכום גלובאלי בסך 19,200 שקלים חדשים.
מאחר וחלק ממשפחות העוררים נמצאו זכאיות לשלם סכום זה, וחלק לא, טוענים העוררים, כי המועצה אינה נוהגת על פי קריטריון אחיד לקביעת הזכאות, אך בית המשפט קבע, כי העוררים לא הוכיחו תשתית עובדתית כנדרש, שכן הם לא הביאו ראיות בדבר המועד בו סיימו לבנות את בתיהם, ובכך דחה למעשה את טענת העוררים הרביעית בדבר זכאותם לתשלום גלובאלי מופחת.
מכאן עבר בית המשפט לבחון את הטענה בדבר כפל החיוב, ומצא, כי העוררים לא הוכיחו את טענתם עבור מרבית המרכיבים של מערכת הביוב הציבורית, אלא רק עבור הביב הציבורי שבשכונת מגוריהם, כך שטענת החיוב בכפל נותרה רק לגבי מרכיב הביב הציבורי שבהיטל הביוב מושא הערעור.
אך גם לגבי התשלומים שהעוררים שילמו בשנת 1992, הם וודאי אינם בגדר היטל ביוב, והם שולמו לועד המושב ולא למועצה האזורית. ועל כן אין מקום לדבר על חיוב בכפל של המועצה האזורית. אך יותר מכך, המועצה אינה מתעלמת מהתשלום ששילמו תושבי ההרחבה, והיא מנכה מהסכום של היטל הביוב "סכום זיהוי", בגין תשלומי העבר.
לגבי סכום הזיהוי - אמנם העוררים טענו כי סכום הזיהוי נמוך מהסכום שהם שילמו בפועל, אך בית המשפט קיבל את עמדת המועצה שהתשלום נערך בהתאם לממוצע ולא בהתאם להוצאות של יישוב כזה או אחר. לאור זאת, דחה בית המשפט את טענת העוררים הראשונה בדבר כפל חיוב.
בין שלל הטענות שעלו, עסק בית המשפט גם באבחנה בין דמי השתתפות לבין היטל ביוב. דמי השתתפות זוהי שיטת התשלומים שנהגה קודם שנחקק חוק הביוב בשנת 1962, והיא מימנה את התשתית המשמשת את הנכס הספיציפי, ועל כן היא משיקה לזיקת הנאה, ולעומת זאת, ההיטל מממן את חלקו של בעל הנכס בכלל הוצאות התקנת הביוב הציבורי, ועל כן לא נוצרים קשר ממוני או זיקת הנאה בין המשלם לבין מערכת הביוב.
לאור זאת, אין מקום לראות את תשלום העבר שביצעו העוררים כדמי השתתפות, הן מאחר והם שילמו זאת לאחר כניסת חוק הביוב לתוקף, והן מאחר שהתשלום לא היה על פי חיוב של המועצה, אלא במסגרת הסדר עם האגודה השיתופית של המושב.
כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה כי יש לחייב את העוררים על פי חוק העזר הקודם, וזאת מאחר ועבודות מערכת הביוב המרכזית במושב ינוב כמו גם דרישת התשלום חלו רק בשנת 2006, לאחר שחוק העזר החדש כבר נכנס לתוקף.
גם טענת העוררים בדבר אפלייה נדחתה, לאחר שבית המשפט מצא, כי בטרם נכנס חוק העזר החדש לתוקף, פרסמה המועצה כדבעי, כי תעריפי חוק העזר החדש גבוהים בהרבה מתעריפי חוק העזר הישן, ואיפשרה לתושבים לשלם את היטל הביוב לפני כניסת חוק העזר החדש לתוקף. משכך, העובדה שרבים מתושבי המושב בחרו לשלם את היטל הביוב מיוזמתם, טרם כניסתו לתוקף של חוק העזר החדש, וחויבו בהיטל על פי חוק העזר הישן, איננה אפלייה.
על אף כל האמור לעיל, מתח בית המשפט ביקורת על עצם מתן האפשרות לשלם את ההיטל על פי החוק הקודם "בהתנדבות". אמנם, אין מדובר באפלייה פסולה במישור הפרטני, אלא רק בהיבט של מינהל בלתי תקין, אך יש לבחון האם התנהלות בלתי תקינה זו, מצדיקה לבטל את חיובם של העוררים בהיטל הביוב על פי חוק העזר החדש.
אך על אף הביקורת, סבר בית המשפט, כי הליקוי אינו מצדיק ליתן לעוררים סעד של תשלום היטל ביוב בסכום נמוך, הן מאחר והשלכותיה של החלטה זו יגרמו נזק רב לכל הציבור של תושבי המועצה, והן מאחר שמבחינה עניינית אין זה מוצדק.
בית המשפט דחה את כל טענותיהם של העוררים, דחה את הערר, וחייב אותם לשלם למועצה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 שקלים חדשים.