הקיבוץ אינו חייב לפצות שוכרי דירה שסבלו מהתנהגות אלימה של אחד השכנים

זקס יפתח ונופר תומר הגישו תביעה כנגד קיבוץ גבעת ברנר. בתביעתם, טענו התובעים, כי ביוני 2010 נחתם בינם לבין הקיבוץ חוזה שכירות של יחידת דיור לתקופה של כשנה, כשבסמוך ליחידת הדיור התגורר נמרוד איזן, אשר פגע באיכות חייהם בשורה ארוכה של מעשים, הכוללים צעקות, איומים והפחדות, עד אשר גרם להם לעזוב את יחידת הדיור.

במהלך הזמן, הגישו התובעים תלונות נגד נמרוד לרשויות – למשטרה, לפסיכיאטר המחוזי ולבית משפט השלום ברחובות, עד שבמאי 2011, לאחר שנציג הקיבוץ הזהיר אותם מסכנה הנובעת לחייהם מנמרוד הם נטשו את יחידת הדיור ועברו לגור עם אם התובעת.

בתחילת יוני 2011, הציע הקיבוץ לתובעים לעבור לגור בדירה חלופית, אך הם סירבו משום שהייתה זו הצעה זמנית למשך 3 חודשים בלבד. כעבור חודש, הציע הקיבוץ לתובעים דירה אחרת, והפעם ההצעה נתקבלה, אך המעבר לדירה זו, באוגוסט 2011, גרר הוצאות.

לאור כל זאת, טוענים התובעים, כי נגרמו להם הנזקים הבאים: 12,000 ₪ הוצאות דלק בשל נסיעה מנס ציונה לקיבוץ במשך 4 חודשים; 5,000 ₪ עוגמת נפש; 3,000 ₪ הפסד ימי עבודה של התובע; 2,400 ₪ הוצאות שנגרמו להורי התובעית בגין המעבר המיותר; 9,000 ₪ הוצאות שנגרמו בגלל שיכון התובעים מלכתחילה בדירה לא מתאימה.

הקיבוץ טוען, כי אין לו כל אחריות לנזקים שנגרמו עקב סכסוכי שכנים בין התובעים לבין נמרוד, ועל התובעים היה לפנות אליו בטענות, מה גם שהוא אינו אחראי לשמור על בטחונם של התובעים, אלא משטרת ישראל. כמו כן, טען הקיבוץ, כי אין בינו לבין התובעים "יחסי רעות" לעניין סכסוך בין דיירים, והתביעה מהווה הרחבה של "יחסי הרעות" בין בעל מקרקעין לבין המשכיר. מעבר לכך, טען הקיבוץ, כי התובעים בדקו את הדירה בטרם חתמו על ההסכם, ומצאו אותה ראויה למגורים ומתאימה למטרותיהם.

בית המשפט הבהיר, כי השאלה המרכזית שיש להכריע בה היא, האם בין הקיבוץ, כמשכיר נכס, לבין התובעים, כשוכרי נכס, קיימים "יחסי רעות" נזיקיים, ביחס לנזק, אשר נגרם לתובעים, עקב שכן בעייתי, אשר נטען שפגע בשלוות חייהם.

עקרון תום הלב בחוזים, מחייב את הקיבוץ לגלות לתובעים, באופן יזום, על כל פגם גלוי או חבוי המצוי בנכס שאותו היא מתכוונת להשכיר. כמו כן, אין ספק, שנוכחותו של שכן מאיים ואלים, הינו "פגם" המצוי בדירה, ועל הקיבוץ היה להאיר את תשומת ליבם של התובעים לכך, בטרם החתימה על החוזה. אך האם הקיבוץ ידע על נוכחות השכן ואופיו האלים במועד החתימה על החוזה? בית המשפט מצא, כי לא נשמעה ראייה אחת המלמדת על מודעותו של הקיבוץ לעניין זה.

עוד מצא בית המשפט, כי חוזה השכירות כלל סעיף המאפשר להביא לסיום ההסכם בתוך שלושים ימים, והעובדה שהתובעים לא הפעילו את זכותם זו בטענה, כי "לא היו דירות אחרות זמינות", מובילה למסקנה כי התנהגותו של נמרוד לא הייתה כה חריגה ומאיימת, מה גם שהקיבוץ לא התחייב להעניק לתובעים הגנה ולא התיימר להחליף את רשויות אכיפת החוק.

ניתן ב- י"ז באב תשע"ב, 05 באוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.