התגוררו בשכירות בקיבוץ אפיקים וסירבו להתפנות בסיום תקופת השכירות בטענה כי ציפו להתקבל כחברות בקיבוץ
אניטה רז תורג'מן וקורל רז תורג'מן החלו להתגורר בקיבוץ אפיקים בשנת 2001, ובשנים 2006-2007 עברו להתגורר בשכירות בשתי דירות אחרות בקיבוץ.
תקופת השכירות שנקבעה בשני ההסכמים נסתיימה במהלך 2010, לאחר שחודשה בהסכמת הצדדים מספר פעמים, אך לקראת סיום תקופת השכירות, הודיעה הקיבוץ לאניטה וקורל כי אין בכוונתו לחדש את הסכמי השכירות, ולפיכך הן נדרשו לפנות את הדירה בתום התקופה.
אניטה וקורל לא פינו את הדירות במועד, ולאחר מספר חודשים של דין ודברים, הגיש הקיבוץ תביעה כנגדן ובה עתר לפינויין משתי הדירות.
אניטה וקורל טענו, כי מהות וכוונת הצדדים בכריתת הסכמי השכירות הייתה לעגן את הצטרפותן לקיבוץ והשתלבותן בחיי הקהילה במקום באופן קבוע, והוסיפו, כי מאחר והן לא הפרו את חיי הקהילה בקיבוץ ומאחר שבהתאם לכוונת הצדדים ומהות ההתקשרות ביניהם, הן חלק מהקהילה בקיבוץ, לא קמה לקיבוץ זכות לפנותן. לסיום, טענו אניטה ורז, כי הן הופלו לרעה מחמת סיבות שאינן ענייניות.
בית המשפט בחן את טענתן של אניטה וקורל, שמטרת הצדדים בעת כריתת ההסכמים הייתה לאפשר להן לקבל מעמד של תושבות קבע בקיבוץ, אך דחה אותה, בנמקו, כי עיון בהסכמי השכירות מלמד שמדובר בהסכמי שכירות רגילים, אשר מטרתם הייתה להסדיר את יחסי השכירות בין הצדדים ותו לא.
עוד הוסיף בית המשפט, כי הוראות ההסכם מבהירות, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי אניטה וקורל התקבלו כתושבות ארעיות וזמניות בקיבוץ לתקופה שנקבעה בהסכמים עימן, ושאין להן אפילו מעמד של מועמדות לחברות בקיבוץ.
לסיום נקודה זו ציין בית המשפט, כי ייתכן שלאניטה וקורל היו ציפיות, כי עם הזמן הן יתקבלו כחברות בקיבוץ או כתושבות קבע במקום, אך ציפייה לחוד וזכות לחוד. וכל עוד שהציפייה לא השתכללה לכדי הסכם ולא קיבלה ביטוי בהסכמים שנכרתו מול הגופים המוסמכים בקיבוץ, אין הן יכולות לבסס זכות בדירות על סמך אותן ציפיות.
גם לגבי טענת האפליה, קיבל בית המשפט את עמדת הקיבוץ, כי ההחלטה לפנות את אניטה וקורל התקבלה לאור הליך שיוך הדירות שקיבוץ אפיקים נכנס אליו.
אניטה וקורל לא הוכיחו זכות כלשהי להמשיך ולהחזיק בדירות, ולא הוכיחו טענת הגנה טובה מפני התביעה, ועל כן דין התביעה להתקבל ועליהן לפנות את הדירות.
בנוסף, הן חויבו לשלם לקיבוץ 15,000 שקלים חדשים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
