התיישנות התביעות בגין צווי תשלום
בפני רשם האגודות השיתופיות
תיק מס' 1453/516/99
1.
2.
3. אסף רפאל ולאה.
4.
ע"י בא כוחם עו"ד
מרח' חובבי ציון 34
- המבקשים –
- נ ג ד -
"שדה משה" מושב עובדים
להתיישבות
בע"מ ע"י בא כוחם עו"ד ב. גינר
מרח' החשמונאים 88
- המשיבה -
- האגודה -
פרטי הסכסוך:
ביום 7.1.99 התקיים בפני דיון בו ביקש ב"כ המבקשים שאדון בערעורים שהוגשו בעבר על צווי התשלום. במהלך הדיון הציע יו"ר הועד הממונה של האגודה כי הם יגישו תביעות חדשות. ב"כ המבקשים הסכים לדרך אבל ביקש: "שהחלטת הרשם לאחר הדיון תהיה סופית".
בעקבות הסכמה דיונית זו קבלתי ההחלטה הבאה:
"לאור הצעת הצדדים תנסח האגודה כתבי תביעה תוך 30 ימים מהיום, המערערים (הנתבעים) יגישו כתב הגנה תוך 30 ימים מיום שיקבלו את כתבי התביעה, ומיד לאחר מכן יתקיים בפני דיון בתביעות, החלטתי בנושא תהיה סופית בהתאם להסכמת הצדדים".
מיד לאחר קבלת החלטתי סייג ב"כ המבקשים את הסכמתו וטען כי החלטת הרשם והסכמתנו היא: "בלי לפגוע בטענות שהעלנו בעבר ונוכל להעלותם גם בדיון בפני הרשם". אישרתי בקשתו כמבוקש.
מקורו של הסכסוך בעת היות המשיבה בפירוק. ביום 13.2.84 ניתן צו לפירוק המשיבה. לאחר מכן הוציא המפרק עו"ד אריה חיימסון צו תשלומים נגד המבקשים. על צו זה הוגש ערעור ע"י המבקשים לרשם האגודות השיתופיות שדחה את ערעורם. בעקבות דחית הערעור עתרו המבקשים ועוד חברים אחרים לבג"צ. בג"צ 333/85 אביאל נ. שר העבודה והרווחה פ"ד מ"ה (4) 581. פסק הדין בעתירה ניתן ביום 15.8.91.
בפסק דינו של בית המשפט העליון קבע כבוד השופט ברק (בתוארו אז) כי המפרק יוציא צווי תשלום חדשים.
ביום 31.3.93 הוציא המפרק צווי תשלום מתוקנים נגד המבקשים.
בין מתן פסק הדין לבין הוצאת צווי התשלום בחודש מרץ 1992 חוקקה הכנסת את
חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי התשנ"ב1992- (להלן: "חוק ההסדרים").
באוגוסט 1993 תוקן חוק ההסדרים ובסעיף 31(ג) שבו נקבע כי צווי הפירוק לאגודות חקלאיות ובכלל זה למשיבה בוטלו.
מכוח סעיף 10 לחוק ההסדרים בחרו המבקשים בהודעה למשקמת שמונתה לפי חוק ההסדרים לצאת מתחולתו של החוק ולשוב ולחסות בצילה של פקודת האגודות השיתופיות.
כאמור ביום 7.1.99 סוכם על הגשת תביעות אלה.
עיקר טענות המבקשים:
עילת התביעה של המשיבה נולדה ביום הפירוק, בפברואר 1984. על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח1958- מתיישנת תביעה שאינה במקרקעין לאחר שבע שנים מיום היוולדה של עילת התביעה.
לחילופין, טענו המבקשים כי בהנחה שעילת התביעה התגבשה ביום 30.11.87 עת הופסק החשבון של המבקשים להיות פעיל אצל המשיבה, הרי שחלפו יותר מ12- שנים מאז ועד להגשת התביעות.
גם בהנחה שצו התשלום עצר את מרוץ ההתיישנות הרי משביטל בית המשפט העליון בבג"צ 333/85 את צו התשלום לא קיים יותר צו התשלום ולפיכך התביעה התיישנה.
כן טענו המבקשים כי אם צריך לחשב את תקופת ההתיישנות מיום פסק הדין בבג"צ הרי מאחר ומיום הגשת התביעה לרשם חלפו 8 שנים, התיישנו התביעות. לנושא צו התשלום המתוקן: המשיבה לא טענה בכתב התביעה לצו התשלום המתוקן כאשר טענה שהתביעה מבוססת על "כרטסת האגודה" והרשם בהחלטתו מיום 24.10.99 קבע כי: "אין ספק כי משהוגשו התביעות לא התקיים בפני דיון, או בפני כל ערכאה אחרת, הליך על פי צווי התשלום".
המבקשים הוסיפו וטענו כי אין להסתמך על חוק ההסדרים משום שהמבקשים ביקשו שהחוק לא יחול עליהם ולא יתכן שחוק שלא בא עדין לעולם עצר את תקופת ההתיישנות היות עד חקיקת חוק ההסדרים הייתה המשיבה יכולה לנקוט בהליכים משפטיים נגד המבקשים.
עיקר טענות המשיבה היו:
ההליכים שנינקטו ע"י המפרק בין השנים 1984-1991 והוצאת צווי התשלום שהוציא המפרק נגד המבקשים עצרו את תקופת ההתיישנות של צו תשלום.
תקופת ההתיישנות של צווי תשלום הינה 25 שנה כמשך התיישנות אכיפתו של כל פסק דין. מניעת אכיפתו של צו התשלום שהוציא המפרק, הייתה נוכח צו הביניים אשר הוציא ביהמ"ש העליון לבקשת המבקשים והוא שמנע אכיפתו של צו התשלום שעמד בתוקפו עד לחודש אוגוסט 1991, לטענת המשיבה אין המבקשים יכולים להשתמש בצו הביניים שניתן לבקשתם לצורך ביסוס טענת ההתיישנות.
בפסק דינו של בית המשפט העליון קבע כבוד השופט ברק (בתוארו אז) כי המפרק התובע יוציא לנתבעים צו תשלום מתוקן. לפיכך אם צדקו המבקשים שתקופת ההתיישנות לה הם טוענים כביכול חלפה, עולה בברור כי העתירה וצו הביניים לא נועדו לאפשר לנתבעים להתחמק מתשלום חובותיהם לתובעת. הסיבה שכבוד השופט ברק הורה למפרק להוציא צו תשלום מתוקן.
יתרה מזאת, בין השנים 1991-1994 נקטה התובעת כנגד הנתבעים
"… אין בסמכותי לקבוע כי ההליכים שננקטו בעבר בטלים, אולם בסמכותי לקבוע כי אין אפשרות לתבוע על סמך אותם הליכים יותר והדיון שבפני יתקיים רק לפי התביעות החדשות שהוגשו".
כמו כן טענו המבקשים כי צו התשלום המתוקן מהווה לכל ענין הליך שיפוטי בו נקט המפרק מכוח סמכותי בסעיף 48(4) לפקודת האגודות השיתופיות. צו התשלום שהוציא המפרק הינו כפסק דין של בית המשפט המחוזי, ולכן עצר צו זה את מרוץ תקופת ההתיישנות שאורכה 25 שנים.
המבקשים עצמם ערערו על צו התשלום בחודש יוני 1993 ובחודש מאי 1998 ופנו לרשם בבקשה כי ידון בערעור על צו התשלום המתוקן.
לאחר שעברתי על טענות הצדדים בפני אני קובע כדלקמן:
1. תוקפו של צו תשלום כמהו בפסק דין של בית המשפט המחוזי וכך יוצא אל הפועל, ראה לענין זה סעיף 48 (6) לפקודת האגודות השיתופיות.
"צווים של מפרק עפ"י הסעיף הקטן 3(ב)(ג) (ה) ייאכפו פרט למקרים המפורטים בסעיף 58, על פי בקשה אל פקיד ההוצאה לפועל הראשי ממש כשם שמוצאים לפועל פסק של בית משפט מחוזי". (ההדגשה שלי א.ז).
סעיף 21 לחוק ההתיישנות התש"ח 1958- קובע כי תקופת ההתיישנות הנוגעת לאכיפת פסקי דין הינה 25 שנה.
"פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת ההתיישנות.
לפיכך תקופת ההתיישנות על צו התשלום הינה לשם אכיפתו בתקופת התיישנות של פסק דין של בית המשפט המחוזי שלא התיישן. די בכך כדי לדחות את בקשת המבקשים.
2. בבג"צ 333/85 אלי אביאל ו23- אחרים נגד שר העבודה והרווחה קבע כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בסיום פסק דינו כדלקמן:
"…התוצאה היא שדין העתירה להתקבל ודין צווי התשלום שהוציא המפרק להתבטל, כן תבוטלנה החלטות הרשם בערעורים על החלטת המפרק בכל הנוגע לצווי התשלום. על המפרק להוציא צווי תשלום חדשים, אשר יתבססו על העקרונות הנורמטיביים עליהם עמדנו". (ההדגשה שלי א.ז.).
פסק הדין ניתן ביום 15.8.91, כאשר צו הפירוק ניתן ביום 13.2.84 דהיינו חלפו להן כ-1/2 7 שנים מאז שלדברי המבקשים נתגבשה עילת התביעה. אם אקבל את פרשנות המבקשים הרי שביהמ"ש העליון טעה כאשר הורה למפרק להגיש צווי תשלום חדשים כי לטענתם תקופת ההתיישנות היא שבע שנים.
לפיכך ברור הוא כי בית המשפט העליון לא סבר כי התביעות התיישנו ותקופת ההתיישנות הינה כתקופת ההתיישנות של פסק דין לאחר 25 שנה.
3. כאשר המפרק הוציא צווי תשלום חדשים ביום 31.3.93, טרם חלפה תקופת ההתיישנות לה טוענים המבקשים.
צווי תשלום אלה הוצאו בהוראת בית המשפט העליון, בהתאם לעקרונות שנקבע בבג"צ, ולא חלפו 7 שנים מיום שהוצאו צווי התשלום החדשים ועד להגשת התביעות בפני.
4. העיכוב בהוצאת צווי התשלום בשל חקיקת חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התש"ב1992- ולהלן: "חוק ההסדרים") שנחקק בחודש מרץ 1992. 7 חודשים לאחר מתן פסק הדין בבג"צ אביאל. בחוק זה נקבע בסעיף 7 (א):
"אין להמשיך ואין לפתוח בהליך לגבי חוב כולל או ערבות לחוב כאמור, אלא בהתאם להוראות חוק זה".
מינוי המשקמים על פי החוק הנ"ל התעכב ורק בחודש מרץ 1993 מונתה משקמת למשיבה (י.פ. 4104 תשנ"ג עמוד 2380). המבקשים בהודעותיהם בחודש מאי 1993 למשקמת, לפי חוק ההסדרים על פי הוראות סעיף 10, ביקשו שחוק ההסדרים לא יחול עליהם. אין ספק כי לא חלפו 7 שנים להם טוענים המבקשים מיום הודעתם למשקמת עד לפתיחת ההליכים בפני.
5. בחודש אוגוסט 1993 תוקן סעיף 31 לחוק ההסדרים ובסעיף 31(ג) נקבע:
"צו פירוק שניתן לפני תחילתו של חוק זה, לאגודה חקלאית כמשמעותה בסעיף (ו) להגדרת "אגודה חקלאית" – בטל, הרשם ייתן הוראות ככל המתחייב מביטול הפירוק".
בעקבות תיקון זה בוטל צו הפירוק של המשיבה. באותה עת מונה למשיבה ועד ממונה אשר ביום 7.1.99 בדיון בפני הסכים להגשת התביעה. זה היה סיכום שהגיעו אליו יו"ר הועד הממונה אצל המשיבה וב"כ המבקשים.
מאז מינויו פעל הועד הממונה לגבש הסדרי פשרה עם החברים והמשיבה. עם רוב העותרים בבג"צ 333/85 גובשו הסדרי פשרה, למעט עם המבקשים. כשהסדרים אלה לא צלחו פנה ביום 16.9.98 ב"כ המבקשים אלי ופנייתו לתגובת ב"כ המשיבה. ביום 28.12.98 סירב ב"כ המבקשים להצעת ב"כ המשיבה למינוי בורר במקום דיון בערעור כשהינו כותב:
"אין חולק כי צו הפירוק לגבי האגודה הנ"ל ניתן לפני חתימתו של חוק ההסדרים ועל –כן בוטל הפירוק אך ההוראות המסמיכות את הרשם ליתן הוראות ככל המתחייב מביטול הפירוק אינם מסמיכות אותו ליצור חוב יש מאין שאינו מוסמך, על פי האמור בפקודת האגודות השיתופיות, לראות בצווי התשלום שהוצאו ללא סמכות, כתביעות של האגודה נגד שולחי".
בדיון שנערך בפני ביום 24.10.99 קבעתי כדלקמן:
"אין ספק כי משהוגשו התביעות, לא יתקיים בפני, או בפני כל ערכאה אחרת הליך על פי צווי התשלום.
הפירוק בוטל בהתאם להוראות 31(ג) לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב1992- (להלן: "חוק ההסדרים") בהתאם לסעיף זה עלי ליתן הוראות ככל המתחייב מביטול הפרוק, ובתוקף סמכותי זו הנני קובע כי ההליך בפני יתקיים על פי תביעות החוב מיולי 1999, אין בסמכותי לקבוע כי הליכים שנעשו בעבר בטלים, אולם בסמכותי לקבוע כי אין אפשרות לתבוע על סמך אותם הליכים יותר והדיון בפני יתקיים רק על פי התביעות החדשות שהוגשו".
בנסיבות אלה ברור הוא כי המשיבה לא זנחה את תביעתה ויש מקום לברר התביעות לגופן. תביעות אלה לא התיישנו. ההליכים שנקטה המשיבה, הן בפני המשקם לפי חוק ההסדרים והן בפני, ע"י הוצאת צווי תשלום חדשים ותביעות, כאשר נכשלו ניסיונות הפשרה מלמדים כי התביעה בעינה עומדת.
כאשר בוטל צו הפירוק, לאחר שהוצאו בהתאם להחלטות בג"צ צווי תשלום חדשים, והוגשו ערעורים עליהם ולאחר שהמבקשים ביקשו שחוק ההסדרים לא יחול עליהם, ובהתאם לסמכותי שבסעיף 31(ג) לחוק ההסדרים יכולתי לקבל אחת מההחלטות הבאות:
א. להורות על הליך בפני שבו יתקיים הדיון בערעור על צווי התשלום כאשר המשיבה מטפלת בהם במקום המפרק.
ב. הגשת תביעות חדשות, המבוססות על צווי התשלום.
משהושגה ההסכמה הדיונית בין הצדדים על הגשת תביעות חדשות אישרתי ההסדר, שפועל לטובת המבקשים, שבו עליהם להתמודד מול תביעה במקום ערעור על צו תשלום. כמובן שבנסיבות אלה אין לטענה בדבר התיישנות כל בסיס.
לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את טענת המבקשים וקובע כי התביעות לא התיישנו. הנני מחייב את המבקשים לשאת בשכר טירחת המשיבה בסך כולל של 4000 ש"ח בצירוף מע"מ כשהם צמודים ונושאים ריבית כחוק מיום החלטתי ועד לתשלומם בפועל למשיבה.
ניתן היום 24.7.2000
אורי זליגמן, עו"ד
