חברי מושב בוסתן הגליל שלא נטלו חלק בהסדרת חובות המושב, אינם זכאים להציע מועמד מטעמם לקבלת מגרש במסגרת ההרחבה במושב

יצחק אביבה גיטליס הם בעלי נחלה במושב בוסתן הגליל. בשלב כלשהו, החליט המושב על ביצוע תוכנית הרחבה במסגרתה ניתנה לבעלי נחלות במושב הזכות להציע מועמד להקצאת מגרש במסגרת ההרחבה, ובני הזוג הציעו את ביתם, שירה, כמועמדת מטעמם.

לטענת בני הזוג, המושב מונע מביתם להשתתף בהגרלת המגרשים בשל מחלוקת כספית, ועל כן הם הגישו כנגדו וכנגד מינהל מקרקעי ישראל תביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הם עומדים באמות המידה שנקבעו, ולפיכך הם זכאים להציע מועמדות מטעמם לקבלת מגרש בהרחבה של המושב, וכי האגודה אינה זכאית להציב תנאים להקצאת המגרש למועמדת מטעמם.

מנגד, טוען המושב, כי ההרחבה יצאה אל הפועל לאור הסדר שהושג עם נושי המושב, ובמסגרתו יתר חברי המושב מימשו כספים שעמדו לזכותם לשם תשלום החובות, וכי רק התובעים לא הצטרפו להסדר זה ולא שילמו מאומה על חשבון החוב לנושי המושב. לאור זאת, טוען המושב, שבני הזוג אינם זכאים לקחת חלק בתוכנית ההרחבה, כאשר בשונה מיתר חברי המושב הם לא תרמו לשיקום המושב.

המינהל טען, לגבי עניין זה, כי התובעים החליטו לוותר על זכותם לקבל מגרש בהרחבה, מעצם סירובם לחתום על ההסכם שנועד להסדיר את סילוק חובות המושב, והם אינם יכולים לשנות דעתם ולתבוע זכויות בניגוד לכל החברים האחרים שקיבלו את הדין ושילמו מכספם לסילוק חובות המושב.

נקודת מחלוקת נוספת בין הצדדים הייתה באשר למקומו של המינהל בכל העניין: בני הזוג טענו, כי המושב אינו רשאי להתנות הקצאת מקרקעין בתנאים כלשהם שאינם על דעת המינהל ואף בניגוד להוראותיו, והוסיפו כי למושב כלל אין זכויות במקרקעין של ההרחבה.; המושב טען, כי ככל שמדובר בהמלצה למינהל, הרי שהמינהל כלל אינו צד דרוש במחלוקת, וכי רשימת השיקולים שעל המושב לשקול בבואו להמליץ על מועמד אינה רשימה סגורה; המינהל טען, כי הוא כלל כלל אינו צד לסכסוך.

את דיונו, פתח בית המשפט בתיאור קצר של השתלשלות האירועים: בשנת 1990 תבע בנק לאומי את המושב בגין חובותיו לבנק ואת חברי המושב בגין ערבותם לחובות המושב. בשנת 2000, נחתם הסכם פשרה בין המושב והבנק, כאשר ההסכם מתבסס על תשלום סכומים שהיו משועבדים ומעוקלים לטובת הבנק וכן קופות גמל ותוכניות חיסכון של חברי המושב.

התובעים, ביחד עם עוד מספר משפחות הגישו תביעה כנגד ההסכם, אך תביעתם נדחתה, כשבפסק הדין אף נקבע, כי כל אחד מהתובעים רשאי להצטרף להסכם ולחתום עליו תוך 60 ימים, או אז יחולו על המצטרף כל תנאי ההסכם.

בית המשפט סבר, כי קביעת זו מהווה מעשה בי-דין, המחייב את התובעים, וכל טענותיהם שההסכם אינו סביר, ושהקיבוץ פוגע בהם משיקולים זרים – דינה להידחות.

עוד קבע בית המשפט, כי גם טענת התובעים לפי למושב אין כלל זכויות במקרקעין העומדים להיות מוקצים לחברים במסגרת ההרחבה, דינה להידחות, באשר בהוראות המינהל נקבע במפורש כי תוכנית ההרחבה גורעת את אותם המקרקעין ממשבצת הקבע של המושב.

לבסוף הוסיף בית המשפט, כי תקיפת המושב כאילו הוא חרג ממסגרת הקריטריונים המותרים בהתאם להחלטות המינהל, צריכה הייתה להיעשות בפני ועדת ערר.

בית המשפט דחה את תביעתם של בני הזוג גיטליס, וחייב אותם לשלם 15,000 שקלים חדשים שכ"ט עו"ד למושב, וסכום זהה למינהל.