חברת קיבוץ מעדה על שביל בקיבוץ ניר עם ופוצתה בגין נזקי גוף

לפני ביהמ"ש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לאורנה כתוצאה מנפילה תוך כדי לכתה על אחד משבילי קיבוץ ניר-עם, וזאת לטענתה בשל היתקלות במרצפות בולטות מהן היה בנוי השביל בחלקו. התביעה הוגשה כנגד הקיבוץ שהינו הבעלים והאחראי למקרקעין אשר בשטחם אירעה התאונה, ואשר גרמה לפגיעות באזורי גוף שונים ובעיקר בכתף וביד שמאל. כמו- כן, הוגשה התביעה כנגד חברת הביטוח של הקיבוץ, החברה הקבלנית שביצעה עבודות בנייה בקיבוץ וחברת ההנדסה אשר הופקדה על פיקוח עבודות הבנייה בקיבוץ.

אורנה טענה כי לקיבוץ, לחברה הקבלנית ולחברת ההנדסה חובת זהירות למנוע סיכונים בלתי סבירים שעלולים לפגוע בבאי המקום וכי התאונה ארעה בשל רשלנות וחוסר זהירות של הנ"ל. לפיכך, הקיבוץ, החברה הקבלנית וחברת ההנדסה אחראים למעשיהם ולמחדליהם באופן ישיר וכי היה עליהם לנקוט באמצעי זהירות אשר לא ננקטו. בנוסף, טוענת אורנה שאין לייחס לה אשמה תורמת לנסיבות היות ומדובר במפגע אשר איש לא הבחין בקיומו. לבסוף, צירפה אורנה חוות דעת רפואית לפיה נותרו לה 25% נכות בגין התאונה.

 הקיבוץ וחברת הביטוח הכחישו את אחריותם לתאונה וטענו כי אורנה לא הוכיחה את קיומו של המפגע על רצפת השביל וכי נפלה בעטיו, ושבכל מקרה שטחי שבילים ומדרכות אינם אמורים להיות שטח סטרילי ונפילה כזו היא בגדר סיכון בחיים הרגילים. גם אם תוכח גרסתה כנכונה, האחריות היא על חברת הבנייה וההנדסה שהרי הם ביצעו את העבודה ולהם חובת זהירות כלפי מי שעשוי היה לעשות שימוש בתוצר עבודתם וכלפי מי שעלול להיפגע כתוצאה מעבודה רשלנית ולקויה. יתרה מזאת, חברת הבנייה התחייבה בהסכם להיות אחראית על העבודה ולתקן פגמים שיתגלו בה. לבסוף, הכחישו הקיבוץ וחברת הביטוח את הקשר בין רוב הנזקים שנגרמו לאורנה לבין התאונה.

חברות הבנייה וההנדסה הכחישו את גרסתה של אורנה וטענו כי קיימות בה סתירות רבות המטילות צל על מהימנות טענותיה, ובכל מקרה טענו כי העבודות בוצעו במקצועיות תוך נקיטת אמצעי זהירות וכי הקיבוץ היה שבע רצון מהעבודות ובתקופת הבדק לא התקבלו דרישות לביצוע תיקונים בשביל בו נפלה אורנה, ובלאו הכי היה על הקיבוץ להודיע על כל ליקוי בפני החברות ולאחר תקופת הבדק האחריות היא על הקיבוץ בלבד. כמו- כן טענו החברות כי אורנה נהגה לעבור בשביל דנן על בסיס קבוע ומטבע הדברים הכירה אותו היטב ולפיכך חזקה שהייתה מודעת לקיומו של הליקוי ועל כן היה עליה להיזהר בדרכה ולכן היא צריכה לשאת באשמה.

דיון והכרעה

 ביהמ"ש קבע כי אורנה אכן הוכיחה את גרסתה לאירוע וכי נפלה עקב הפרשי גובה של אבני הריצוף בשביל הקיבוץ, וזאת לאחר בחינת ממצאים שונים ומספר עדויות בנידון.

ביהמ"ש קבע לעניין האחריות של הקיבוץ כי בתור הבעלים והמחזיק במקרקעין שבשטחם נפלה אורנה אין מחלוקת בשאלה כי הוא חב בזהירות כלפי המשתמשים במקרקעין, וכי למרות שנקבע בעבר כי מדרכות ושבילים אינם "שטח סטרילי" וכי נפילה בהם היא בגדר סיכון סביר, במקרה דנן מדובר בהפרשי גובה ניכרים אשר הקיבוץ היה מודע להם ובחר שלא לתקנם על אף שבגדר אחריותו לתחזק את השטחים בקיבוץ ולתקנם ועובדה זו מתחזקת עקב תיקון השביל לאחר הגשת התביעה ע"י אורנה.

בנוגע לאחריות של חברות הבניה וההנדסה קבע ביהמ"ש כי מכוח עיסוקם קמה חובת זהירות כלפי עוברים ושבים אשר עלולים להיפגע מטיב העבודה ואופן הפיקוח עליה, וכן כמי שאחראית על עבודות הבניה והמפקחת עליהן היה מקום לצפות לתאונה מסוג זה. עוד אמר ביהמ"ש כי העובדה שהסתיימה שנת הבדק לא מסירה את האחריות כלפי הנפגעים בטווח הארוך מעבודותיהם ומחדליהם אשר גרמו למפגע.

כמו- כן, ביהמ"ש קבע שאין מקום להטיל אחריות על אורנה בשל אשם תורם היות ואין זה סביר לצפות מעוברים ושבים על שבילים להסתכל כל הזמן מטה לכיוון הרצפה ובמיוחד לא לאור יום, ואין זה בר ביצוע בחיי היום-יום.

ביהמ"ש קיבל את טענות אורנה כנגד הקיבוץ, חברת הביטוח וחברות הבנייה וההנדסה ופסק פיצויים בשל נזקי הגוף שנגרמו לה על סך 108,306 ₪.

נפסק צו להוצאות על סך 25,560 ₪.

ניתן ביום ח' בניסן תשע"ד, 08.04.2014 בהעדר הצדדים.