לראש המועצה האזורית שדות הנגב, מאיר יפרח, לא עומדת חסינות עובד ציבור ביחס לשתילת מצלמות ומכשירי האזנה בחדרה של דוברת המועצה

בשנת 2006 החלה דלית וייץ לכהן כדוברת המועצה האזורית שדות נגב, עד שפוטרה בדצמבר 2008, כאשר בכל התקופה הזו, שימש ראש המועצה, מאיר יפרח, כממונה ישיר עליה.

לטענתה של דלית, היא גילתה בספטמבר 2008, כי במנורת הפלורסנט שבמשרדה הוסלקו מכשירי האזנה וצילום, ועל כן היא פנתה למשטרת ישראל והגישה תלונה כנגד ראש המועצה בגין עבירה של האזנת סתר וצילומה במקום עבודתה, ללא הסכמתה או ידיעתה, תוך פגיעה חמורה בפרטיותה, העולה לכדי בילוש, התחקות והטרדה אסורה.

ראש המועצה טען, כי ההוראה שניתנה על ידו התייחסה להצבת מצלמות אבטחה גלויות וסמויות ברחבי קמפוס המועצה האזורית ובניין המועצה, ולא ייחדה עצמה אך למשרדה של דלית, והיא נצרכה בשל מכת ונדליזם, גניבות, וזליגה של מידע ומסמכים רגישים לגורמים בלתי מורשים. בעקבות התלונה וחקירת גורמי האכיפה הוגש כתב אישום כנגד ראש המועצה.

ביוני 2010 הגישה דלית לבית משפט השלום בקרית גת תביעה נזיקית כנגד ראש המועצה, במסגרתה דרשה פיצויים בסך חצי מיליון שקלים חדשים, כשטענותיה עוסקות בהתעמרות והתנכלות מצד ראש המועצה, ששיאן מכשירי ההאזנה והצילום שהוסלקו בחדרה. [לסיקור פסק הדין באתרנו – לחץ כאן].

ראש המועצה נמנע מהגשת כתב הגנה, ותחת זאת ביקש כי בית המשפט ייקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיפים 7א ו-7ג לפקודת הנזיקין, ולפיכך יש לדחות את התביעה כנגדו, על הסף.

בית משפט קמא קבע, כי ראש המועצה הינו "עובד ציבור", והוסיף כי הנהגת פיקוח על עובדים, לשם הגנה על סודות, היא חלק מתפקידו השלטוני של ראש המועצה, ובייחוד כאשר המועצה כבר נכוותה עקב מקרים של גניבות ודליפת מידע. כן קבע בית משפט קמא, כי לצורך קביעת קיומה של חסינות כל שעל עובד הציבור להוכיח, שהמעשה נעשה במסגרת תפקידו השלטוני ולא נעשה מתוך כוונה לגרום נזק.

לאור תמיכת המועצה בהכרה בחסינותו של ראש המועצה, קבע בית משפט קמא, כי מעשיו של ראש המועצה נעשו במסגרת וכחלק מפעילותו ומבלי שהיו לה לו עניין אישי, ועל כן הוא קיבל את בקשתו, הכיר בקיומה של חסינות סטטוטורית מכח סעיף 7ג לפקודת הנזיקין, והרשה לדלית להמשיך בהליך אך כנגד המועצה האזורית.

זהו ערעורה של דלית על החלטה זו.

בית המשפט המחוזי הבהיר בפתח דבריו, כי עיקר הסוגיה בה יש להכריע במקרה דנן היא, - טיבו ומהותו של קו הגבול העובר בין "ביצוע לא נאות" של תפקידו הציבורי של עובד הציבור, לבין "מעשה פרטי", החורג לחלוטין מתחומי התפקיד.

ההכרעה השיפוטית בעניין החסינות של עובד הרשות הציבורית, ובחינה התקיימותם של התנאים להענקת החסינות, אינה יוצאת ידי חובתה אך על פי אמות המידה המקובלות במשפט המינהלי, אלא על בית המשפט להידרש תחילה לבירור והכרעה, האם מבחינה עובדתית מתקיימים תנאי החסינות.

משמעות הדברים היא, כי על בית המשפט לקבוע באופן פוזיטיבי הן שהמעשה או ההתנהגות מושא התביעה נעשו על ידי עובד הציבור תוך כדי מילוי תפקידו ברשות הציבורית, והן שהמעשה לא נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו, כאשר בנוגע להיבט הראשון של "בעת מילוי תפקידו" - יש לבחון את שאלות המשנה הבאות: א. האם האזנת סתר, כשלעצמה, יכולה לחסות בצל החסינות; ב. האם מתקיים יחס של הלימה בין התכלית שלשמה הוצבו המלצלמות לבין האמצעי בו השתמשו; ג. שאלת המידתיות.

אין מחלוקת כי לצד הצבת המצלמה הנסתרת במשרדה של דלית, הוסלקו גם מכשירי האזנה, והמחלוקת נסובה על מידת ידיעתו ומודעותו של ראש המועצה לקיומם של מכשירי אלו.

מעבר לכך, במהלך הבירור העובדתי נמצא, כי בזמן שמצלמות אחרות הוצבו במעברים או במסדרונות, רק בחדרה של דלית הוצבה מצלמה בתוך החדר, וכמו כן התברר, כי רק מצלמה זו הייתה נתונה למעקב רצוף במשך כל שעות היממה.

בנוגע לעניינים אלה, בית המשפט נמנע מלקבל את הסבריו של ראש המועצה, וכמו כן הכריע, כי לא מתקיים יחס של הלימה בין הצורך למנוע השחתת רכוש וגניבות לבין פגיעה בפרטיותה של דלית.

עוד הוסיף בית המשפט, כי לאור הזכות לפרטיות, אין הצדקה לשימוש באמצעים הפוגעים בפרטיות, אף אם מדובר באמצעים שהוכרו כלגיטמיים ואפילו אם מטרתם לגיטימית. בנוסף, הבהיר בית המשפט, כי בכל מקרה המעביד מצווה ליידע את עובדיו בדבר הכוונה להתקין אמצעים חזותיים במטרה לשרש התופעה הנחקרת, אך במקרה דנן, לא זו בלבד שלא הוכח, כי נמסרה הודעה לעובדי המועצה, אלא שהוכח, כי דלית לא ידעה כלל על קיומה של המצלמה שהוצבה בחדרה.

בית המשפט הבהיר, כי לא ניתן לקבל מראש, כהנחת מוצא, שניתן להצדיק פגיעה בפרטיות, כל אימת שעולה חשד לביצוע עבירה של גניבה או של השחתת רכוש, ולו במרחב הציבורי של סביבת העבודה, אלא בתנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה.

מכל האמור לעיל יוצא, כי סמכותו של מעביד לעקוב ולרגל אחר עובדיו, אינה נקייה מספקות, אך היא אינה נזקקת להכרעה במקרה דנן, שכן הואיל ובנסיבות המקרה שבפנינו, לא הוכחשה הימצאות מכשירי האזנה שהוסלקו בחדרה של דלית, אין זה ראוי ונכון להכיר בחסינותו של ראש המועצה שלפי הוראתו הותקנו מצלמות סמויות, וזאת, אף אם בשלב זה, לא ניתן לקבוע באופן וודאי, כי הוא שיזם התקנה של מכשירי ההאזנה.

בית המשפט קיבל את הערעור וקבע, כי בנסיבות המקרה לא התקיימו התנאים להענקת חסינות לעובד הרשות הציבורית, ועל כן, יש לאפשר לדלית להמשיך בהליך גם כלפי ראש המועצה. כמו כן חויב ראש המועצה בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 שקלים חדשים.

ניתן ב- י"א מנחם אב תשע"ב, 30 ביולי 2012, בהעדר הצדדים.