מועצה אזורית נחל שורק תשלם 50,000 ₪ פיצוי על עוגמת נפש שגרמה למורה שנאלצה לפרוש טרם זמנה

רונית גהרי היתה מורה במועצה האזורית נחל שורק משנת 1976 עד שנת 1999, עת פרשה בהתאם להסכם פרישה שחתמה באותה שנה עם המועצה.

בחלוף שנה מפרישתה, רונית שמה לב כי לא קיבלה את מענק יובל (מענק הניתן לעובד הוראה אשר השלים משנת תשס"ח 25 שנות הוראה, ושיעורו כ- 60% מהמשכורת הקובעת לפנסיה ולפיצויי פיטורים) כפי שמצוין בהסכם הפרישה, ולכן שלחה מכתב למועצה, לפיו הסכם הפרישה בטל והיא זכאית לשוב לעבודתה.

בתגובה למכתב זה, השיבה המועצה כי רונית צברה ותק של 24 שנות עבודה ולכן איננה זכאית למענק. כמו כן, התנתה המועצה את קבלת כספי הפנסיה והעידוד בהסכמתה כי איננה זכאית למענק.

בין השנים 2001-2006 קיבלה רונית מענק יובל בסך 2,800 ₪ לשנה, אולם בשנים שלאחר מכן לא קיבלה רונית את המענק, כאשר המועצה טוענת כי בעקבות הטעייתה של רונית היא מקבלת 58% פנסיה במקום 54.3%, והיא עומדת על דעתה כי לא תשנה את הדבר עד שתתקן את טעותה אשר נגרמה מדיווחה של רונית כי היא בעלת וותק 25 שנה.

בעקבות זאת, עותרת רונית לקבל פסק דין הצהרתי וצו מניעה קבוע המורה על השבתה לעבודה כפי שנקבע בהסכם הפרישה, לפיו אם לא ימומש ההסכם תהא זכאית התובעת לשוב לעבודה.

מנגד, טוענת המועצה, כי בנוסף לאמור במכתב התשובה ששלחה לרונית, נסיבות העניין והזמן הרבה שחלף מאז פרישתה לא מצדיקים , את השבתה לעבודה. כמו כן, מדגישה המועצה, כי מכתביה לרונית אינם מהווים איומים אלא הבהרה כי הפנסיה אותה רונית מקבלת כעת הינה משתלמת יותר מכיוון שהיא גבוהה מזו לה היא זכאית. בנוסף, טוענת המועצה, כי היא מילאה אחר מרבית התנאים בהסכם הפרישה ואי תשלום מענק היובל אינו בגדר הפרה יסודית של ההסכם.

דיון והכרעה

ראשית, מבהיר ביהמ"ש, כי מאחר שהמועצה גוף מתוקצב מוענקת סמכות לממונה על השכר לאשר או לא לאשר הסכמי פרישה והסכמי עבודה. במקרה דנן הסכם הפרישה של רונית לא אושר ולכן הוא בטל.

בהמשך, מנתח ביהמ"ש את הסיבות לאי עמידתו של ההסכם בתנאים הנדרשים, ומסביר, כי לא מדובר בחריגות מינוריות אלא בפגמים מהותיים. ראשית, בעוד שהותק הנדרש לזכאות למענק יובל הוא 25 שנה, הוותק של רונית הינו 23 שנה וחודשיים. בנוסף, לפי חוק, רונית היתה זכאית לגמלה בשיעור 46.33% ולא 58% כפי שקיבלה, כאשר הממונה אישר באופן חריג שהשיעור יהיה 54.3%.

כמו כן, רונית פרשה בגיל 41 ולכן הייתה זכאית למענק פרישה בגובה 7.15 משכורות, אולם היא קיבלה מענק בגובה 9 משכורות. בהתאם לניתוח זה, פוסק ביהמ"ש, כי צדק הממונה כאשר לא אישר את הסכם הפרישה.

ביהמ"ש מוסיף ואומר, כי המועצה פעלה בצורה קלוקלת בכך שאישרה לרונית הטבות חריגות ללא קבלת אישור, ובכך שהמשיכה לשלם לרונית כספי פרישה על אף שידעה כבר בשנת 2000 כי אין לה אישור ממשרד הפנים לשלם כספים אלו. ביהמ"ש מדגיש, כי במעשים אלו הפרה המועצה את ההסכם שנחתם בינה לבין רונית.

בהמשך, תמה ביהמ"ש מדוע לא השיבה המועצה את רונית לעבודתה לאחר שגילתה כי הסכם הפרישה לא אושר, שהרי חלפו רק 7 חודשים מיום פרישתה של רונית. כמו כן, תמה ביהמ"ש, מדוע המועצה רצתה שרונית תפרוש בגיל 41 ותזכה לסכומים נכבדים מהקופה הציבורית.

לפיכך, ובהתחשב בכך שחלפו 10 שנים מאז פרישתה של רונית, דבר הגורם לכך שאכיפת השבתה של רונית לעבודה איננה רלוונטית, פוסק ביהמ"ש כי רונית תהא זכאית לסעד כספי.

לבסוף, מציין ביהמ"ש, כי היה עדיף למועצה לו לא היתה משמיעה את טענתה כי רונית הטעתה אותה באשר לוותק שלה, שהרי הוותק שלה היה מונח לפני מקבלי ההחלטות והם אלו שקבעו כי הוותק עומד על 25 שנה בכדי שניתן יהיה לשלם לה מענק יובל וגמלה גבוהה יותר.

ביהמ"ש פוסק כי בעקבות עוגמת הנפש אשר נגרמה לרונית בכך שמחדליה של המועצה גרמו לה לפרוש בגיל 41 ללא הסכם פרישה תקף היא תזוכה ב-50,000 ₪ ע"י המועצה.

בנוסף, פוסק ביהמ"ש, כי המועצה תשלם הוצאות משפט בסך 21,000 ₪.

ניתן ב- ‏ו' ניסן תשע"ג,‏17 מרץ 2013.