נדיה הייתה בת-רשות בקיבוץ יד מרדכי. משנפטר בן זוגה, בקש הקיבוץ שתפנה את דירת הנכים הגדולה ותעבור לדירה חילופית קטנה יותר. נדיה סירבה. נחשו מה התוצאות של סרוב זה.

העובדות

נדיה ברטשניידר פודרז עברה להתגורר בשטח קיבוץ יד מרדכי בשנת 1990. תחילה, מעמדה היה של אורחת, כבת זוגו לחיים של חבר ותיק בקיבוץ שעימו התגוררה בדירת הקבע שלו בקיבוץ. בשנת 1993 נערך הסכם בין הקיבוץ לבין נדיה שהסדיר את מעמדה של נדיה  בקיבוץ ואת מגוריה עם בן זוגה בדירה.

בן זוגה של נדיה  נהרג בשנת 1998, ובסמוך לאחר מכן דרש הקיבוץ מנדיה לפנות את הדירה, מאחר שזו הייתה דירה גדולה המותאמת לנכה. הקיבוץ הציע לנדיה  דירה קטנה יותר המתאימה לאדם בודד שהינו תושב הקיבוץ.

נדיה סירבה לפנות את הדירה, והקיבוץ הגיש תביעה לבית משפט השלום באשקלון לסילוק ידה מהדירה. בתביעתו, טען הקיבוץ כי בשנת 2002 החליטה האסיפה הכללית של הקיבוץ על ביטול הרשות שניתנה לנדיה  להתגורר בקיבוץ וזאת מאחר שזו הפרה את תנאי ההסכם בכך שלא התגוררה בדירה באורח קבע ומאחר שסירבה לעבור לדירה חלופית כפי שהתבקשה.

נדיה טענה כי על פי ההסכם, מוקנית לה הזכות להוסיף ולהתגורר בדירה עד לסוף ימיה. לפיכך, טענה המבקשת כי הדרישה לפנותה מנוגדת להסכם.

בית משפט השלום קיבל את תביעת הקיבוץ. לאחר שסקר בהרחבה את ההסכם בין הצדדים, קבע בית משפט השלום כי נדיה  הייתה במעמד של בת-רשות, וכי הקיבוץ רשאי היה לבטל את הרשות שניתנה לה להתגורר בדירה ולדרוש את פינוייה. עוד נקבע כי לנדיה  לא הייתה כל זכות קנויה דווקא על הדירה הספציפית, וכי על פי הוראות ההסכם, יכול היה הקיבוץ יכול לדרוש את פינויה כנגד העמדת דירה חלופית. בית משפט השלום קבע אף כי התעקשותה של נדיה להוסיף ולהחזיק בדירה כאשר קיימות משפחות או נכים אחרים הזקוקים לדירות בגודל זה, הינה התנהגות חסרת תום לב. לבסוף, נקבע כי משביטל הקיבוץ את הרשות שניתנה לנדיה, אין הוא חייב עוד בהעמדת דיור חלופי. לפיכך, הורה בית משפט השלום לנדיה לפנות את הדירה ואת שטח הקיבוץ.

נדיה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בערעורה, טענה כי בית משפט השלום טעה בקביעתו כי אין ההסכם מעניק לה זכות קנויה למגורים בדירה עד אחרית ימיה. כן טענה כי קביעה לחוסר תום ליבה היא קביעה שגויה. היא אף השיגה על הקביעה לפיה יש לפנותה מן הקיבוץ וטענה כי היא זכאית לדירה חלופית בקיבוץ.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי על פי ההסכם, לאחר מותו של בן זוגה, נדיה הייתה רשאית להוסיף ולהתגורר בקיבוץ, אך הקיבוץ יכול היה לבקש כי תפנה את הדירה תוך שיימצא לה דיור חלופי. לפי ההסכם מעמדה היה מעמד של בת-רשות, והקיבוץ היה רשאי לבטל את הרשות אם מצא שהמבקשת הפרה את תנאי ההסכם. כן נקבע, כי בהחלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ משנת 2002 לבטל את הרשות שניתנה לה להתגורר בקיבוץ, תמה הרשות. נדיה לא תקפה החלטה זו של האסיפה הכללית. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי במהלך הדיון שהתקיים לפניו, הצהירה נדיה כי ככל שתתבקש לפנות את הדירה ולעבור לדירה חלופית, היא תעזוב את הקיבוץ. הצהרה זו, קבע בית המשפט המחוזי, מלמדת כי היא ויתרה על טענתה כי היא זכאית לדיור חלופי בקיבוץ.  בית המשפט המחוזי דחה  את הערעור והורה על פינוי הדירה תוך 45 יום.

מכאן בקשת רשות הערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

נימוקיה של נדיה.

נדיה טוענת כי בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי טעו באופן בו פרשו את ההסכם. הם טעו בקביעתם כי ניתן לבטל את הרשות שניתנה לה להתגורר בדירה, ללא קשר להוראות ההסכם. נדיה מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי טעה כשקבע כי ויתרה על טענתה בדבר זכותה לדיור חלופי, וכי היה עליו לדון בטענתה לגופו של עניין.

לטענתה תוצאתו הקשה של פסק הדין, כמו גם שאלות משפטיות באשר לפרשנות ההסכם, לאופי הרשות שניתנה לה על ידי הקיבוץ, ולמשמעות סירובה להצעת פשרה שהציע בית המשפט, מקימות עילה למתן רשות ערעור.

דיון והכרעה מפי כבוד השופט  י' דנציגר

לאחר עיון בבקשה, דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן באותם המקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים או במקרים בהם נדרשת התערבות בית המשפט על מנת למנוע עיוות דין על אף טענתה של נדיה כי המקרה מעורר שאלות החורגות מגדר הסכסוך בין הצדדים, אין כך הדבר. בנוסף, לא נגרם כאן עיוות דין.

בית המשפט לא מצא ממש בטענת נדיה כי ההסכם מעניק לה זכות להוסיף ולהתגורר בדירה לאחר מותו של בן זוגה. ההסכם קובע בצורה מפורשת כי נדיה תוכל להוסיף ולהתגורר בקיבוץ לאחר מותו של בן זוגה, להבדיל מהמשך המגורים בדירה. כל זאת, בעוד ביתר סעיפי ההסכם קיימת אבחנה בין "הדירה" לבין "הקיבוץ".

ביטול הרשות להוסיף ולהתגורר בקיבוץ, לאחר שנדיה סירבה לפנות את הדירה נעשה בהתאם ההסכם: נדיה הפרה את ההסכם כשלא עברה לדירה אחרת שהוצעה לה; הקיבוץ התריע בפניה בכתב על תוצאות מעשיה ולאחר שההפרה נמשכה, החליטה האסיפה הכללית על הפסקת הרשות שניתנה למבקשת על פי ההסכם, ולמעשה על ביטול ההסכם.

באשר לטענתה של נדיה בדבר זכותה לדיור חלופי. לא נמצא מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה נדיה ויתרה על טענתה בנוגע לזכותה לדיור חלופי. וגם  הזכות להוסיף ולהתגורר בקיבוץ אינה קנויה לנדיה עוד, משעה שההסכם בוטל. יחד עם זאת, מן הראוי שהקיבוץ ישקול לאפשר לנדיה , ולו לפנים משורת הדין, להתגורר בדירה החלופית אותה הציע לה.

הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

 ניתנה היום, ‏י"ד באב התש"ע (25.7.2010).

לאתר הבית של קיבוץ יד מרדכי.