נושאי משרה בקיבוץ ובתאגיד המדגה שלו חויבו לשלם מאות אלפי שקלים בגין התרשלותם

תביעתם של קיבוץ תל יוסף ותאגיד המדגה שלו, במסגרתה ביקשו לחייב את מנהל המדגה ומנהל העסקים של הקיבוץ, לפצותם ב 5 מיליון ₪ בגין נזקים אשר לטענתם נגרמו להם על ידם.

הרקע

המקרה דנן עוסק בתביעתם של קיבוץ תל יוסף ותאגיד המדגה שלו, אשר הגישו תביעה במסגרתה ביקשו לחייב את מנהל המדגה ומנהל העסקים של הקיבוץ, לפצותם בגין נזקים אשר לטענתם נגרמו להם על ידם.

לטענת הקיבוץ והתאגיד, במשך שנים ארוכות ניצלו המנהלים לרעה את מעמדם ותפקידם, מעלו באמון שניתן להם, קיבלו טובות הנאה מלקוחות, וניהלו את ענייני הקיבוץ ותאגיד המדגה ברשלנות רבתי, תוך הפרת חובת האמונים וחובת הזהירות שלהם כנושאי משרה בכירים.

מנגד, הכחישו המנהלים את כל הטענות שנטענו כנגדם, אודות רשלנות והפרת אמונים מחד, והנזקים שנגרמו מאידך, וכפרו בחבותם לשלם לקיבוץ ולתאגיד סכום כלשהו. בנוסף, המנהלים העלו את כל טענות ההגנה אשר נטענות בדרך כלל בתיקי נזיקין, כגון העדר קשר סיבתי, חובת הקטנת הנזק, אשם תורם של התובעים בשיעור של 100% וכדומה, אשר משמעותן כי אף אם שגו או שנגרם נזק אין לראותם כאחראים לכך.

דיון והכרעה

ראשית, ביהמ"ש הבהיר, כי ההלכה הפסוקה החילה את מודל האחריות האישית של נושאי משרה הקיים בדיני חברות גם על אגודות שיתופיות וחברי ועד האגודה. המשמעות היא, שחלה עליהם גם חובת הזהירות, אשר מטילה על נושא המשרה את החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק, כאשר התאגיד רשאי לתבוע בנזיקין נושא משרה שהתרשל בתפקידו וגרם לו נזק.

ואולם, ציין ביהמ"ש, כי לא בכל מקרה שבו הוכח, בדיעבד, כי נושא המשרה יכול היה לקבל החלטה טובה יותר יקבע ביהמ"ש כי זה התרשל, אלא רק במצבים מהותיים בהם ברור שהחלטותיו התקבלו בצורה בלתי מקצועית, היו נגועות באינטרס אישי או נבעו משיקולים זרים. משכך, החלטות עסקיות שקיבלו נושאי משרה בנסיבות מיוחדות משוריינות מפני ביקורת שיפוטית, כאשר במצב בו התהליך מתנהל כראוי - לא יבחן בית המשפט את ההחלטה שהתקבלה במבחנים של סבירות, ונושאי המשרה יהיו מוגנים מכוח חזקת התקינות הנובעת מהחלת כלל שיקול הדעת העסקי.

בכדי להיות מוגן כאמור, על נושא המשרה לאסוף מידע ולא להסתפק בקבלתו הפסיבית. כלומר, עליו לשאול שאלות, לבחון את מהימנותם של מקורות המידע ושל יועציו, לקרוא ולהבין כל מסמך המוגש לו ולבדוק את החלטות ההנהלה. החובה להפעיל שיקול דעת עסקי פעיל מחייבת את חברי ההנהלה ואת הדירקטוריון בחובת איסוף המידע, שנעשתה החובה המרכזית במסגרתה של חובת הזהירות, שבמקרה של הפרתה מוטלת אחריות על הדירקטורים.

אם כן, על מנת להוכיח תביעה מעין זו, על התובעים לעבור שלוש משוכות:

ראשית, להוכיח את חבותם של הנתבעים לפי הסטנדרטים הכלליים של דיני הנזיקין, דיני החוזים ודיני החברות, דהיינו חובת הזהירות וההתרשלות באי קיומה.

היה ויעמדו בנטל - עליהם להוכיח את הקשר הסיבתי בין חבותם של הנתבעים לבין הנזק הנטען.

אם יצליחו לעבור משוכה זו - עליהם להוכיח את גובה הנזקים שנגרמו להם בעקבות מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים.

לאחר בחינת הדברים ביחס למקרה דנן, ביהמ"ש דחה חלק מטענות התביעה אשר כללה מגוון מקרים בהם הקיבוץ והתאגיד טענו להתנהלות לא תקינה של המנהלים, אולם מצא כי לנתבעים חבות נזיקית שנגרמה בעקבות התנהלותם בפרשת סוחר דגים גדול שרכש דגים מהמדגה במשך שנים וצבר חוב שתפח לכדי שלושה מיליון שקלים. בית המשפט קבע כי לעניין הלקוח הזה הייתה חובה על המנהלים הסבירים לבצע בדיקת יכולת כלכלית כדי להעריך את הסיכון שבמסחר עמו ולנקוט אמצעים בהתאם, ומשלא עשו כן, יש לראותם כאחראים לנזק באופן אישי.

לסיכום, מתוך התביעה שהוגשה כנגד הנתבעים על סך של 5 מיליון ₪, הם חויבו באופן אישי בתשלום של כ-550,000 ₪ (כל אחד מהם מחצית), כאשר במסגרת פסק הדין, מצא ביהמ"ש אשם תורם של 20% לקיבוץ ולמדגה, וכן השית אחריות על צדדי ג' (ועד ממונה), אשר לא ביקשו לקבל מידע אודות הנעשה במדגה ולא הפעילו שיקול דעת מקצועי ממשי, בסך של כ-55,000 ₪ (כולם ביחד).

סיכום

בהתאם לאמור לעיל, ביהמ"ש קיבל חלקית את התביעה, וחייב את מנהל המדגה ומנהל העסקים של הקיבוץ ביחד בתשלום של כ- 550,000 ₪ באופן אישי בגין מחדלים בתפקודם.

ניתן ביום: כ"ט בכסלו תשע"ז, 29 בדצמבר 2016, בהיעדר הצדדים.