סאיקלון, כרכום ושטראוס ישלמו למועצה האזורית מטה אשר כ-10 מיליון ₪ עבור היטל ביוב
סאיקלון מוצרי תעופה, כרכום תעשיות חומרים מורכבים, ושטראוס מחלבות, הינן חברות המנהלות מפעלי תעשייה בגליל, כאשר מפעלים אלה מחוברים למערכת התשתיות שבאזור התעשייה בר לב, המצוי בתחומן של מספר מועצות אזוריות, ובהן המועצה האזורית מטה אשר.
בשנת 2002, נדרשו שלוש החברות לשלם למועצה אזורית מטה אשר היטלי ביוב – שטראוס נדרשה לשלם היטל ביוב בסך של כ-2 מיליון ₪, וסאיקלון וכרכום נדרשו לשלם היטל ביוב בסך של כ-4 מיליון ₪. על חיובים אלו הגישו החברות ערר לועדת הערר, ובו הן טענו כי המועצה לא התקינה את מערכת הביוב המשרתת אותן ולא מימנה את הקמתה אלא משרד התעשייה והמסחר, ועל כן היא אינה רשאית לדרוש מהן את תשלום ההיטל.
בדצמבר 2007 ניתנה החלטתה הראשונה של ועדת הערר, ובה נקבע כי אמנם המועצה לא מימנה את ביצוע עבודות התשתית והקמת מערכת הביוב באזור התעשייה, אך די בכך שהוכח כי היא מימנה תשתיות ביוב נרחבות בשטחה, בכדי שתעמוד לה הזכות לדרוש מהחברות את תשלום ההיטל.
על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שפסק, כי הקביעה שהמועצה מימנה תשתיות ביוב בתחומה אינה מספקת לצורך דרישת היטל הביוב מהחברות. המועצה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אך בקשתה נדחתה, והדיון הוחזר לועדת הערר לצורך בירור עובדתי נוסף.
ועדת הערר בהחלטתה השנייה, מצאה כי שפכי החברות מועברים ממערכת הביוב למכון טיהור בו יש למועצה זכות שימוש. אך חרף זו, היא קבעה בסופו של דבר, כי מאחר וכל התשתיות באזור בר לב מומנו על ידי משרד התעשייה והמסחר, הרי שלא הוכחה זיקה בין מערכת הביוב שמימנה המועצה לבין החברות, ועל כן היא החליטה על ביטול דרישת התשלום.
על כך ערערה המועצה באמצעות עו"ד איתן מימוני ואייל בוקובזה ממשרדנו.
בערעורה טענה המועצה, כי הוכח שקיימת זיקת הנאה מספקת בין המערכת הציבורית לבין החברות, והוסיפה, כי אין כל חשיבות לזהות הגורם שהקים את המערכת או מימן את הקמתה. עוד טענה המועצה, כי אין כל הבדל בין מימון שמקבלת המועצה מהמדינה לבין ביצוע העבודות ישירות על ידי המדינה, ובשני המקרים המועצה רשאית תהיה לגבות היטל, מה גם שכבר בדרישת התשלום חלקן של החברות בתשלום עבור התשתיות נלקח בחשבון. לבסוף טענה המועצה, כי היא מימנה את קו החיבור בין המערכת באזור בר לב למתקן הטיהור, וכי נשאה בחלק היחסי בהוצאות הקמת מתקן הטיהור.
מנגד, מתנגדות החברות לקבל הערעור, וטוענות, כי המועצה לא הקימה ולא השתתפה בהקמת המערכת או בכל חלק ממנה, ועל כן אין מקום לחייבן בהיטל.
בית המשפט הגיע לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל, וכי יש לבטל את החלטת ועדת הערר ולחייב את החברות בתשלום היטל הביוב.
בפתח דבריו הבהיר בית המשפט, כי כיום נהוג במרבית הרשויות המקומיות להטיל היטלי פיתוח על פי "שיטת ההיטל", בה מנותקת זיקת המימון הישיר מסכום ההיטל, והעלות הכוללת של המשאבים שמקצה הרשות לביצוע עבודות הפיתוח ברחבי הרשות מחולקת בין כלל בעלי הנכסים על פי תעריף קבוע מראש.
עוד הבהיר בית המשפט, כי רשות מקומית מוסמכת לגבות היטלים בתנאי שישמרו שני תנאי סף: הראשון, שהגבייה תותנה בכך שהוקמו תשתיות בפועל ברחוב גובל באופן שמקיים זיקה של הנאה ישירה בין עלות התשתית לבין החייב הראשוני בהיטל. והשני, שהסכומים שיגבו יחושבו וישמשו לתכלית שלשמה נגבו ולא להעשרת קופת העירייה.
לדעת בית המשפט, התשובה לשאלה שהובאה בפני ועדת הערר, האם קיים קשר מעשי פיזי בין המערכת באזור בר לב לבין שאר מערכות הביוב של המועצה, הינה חיובית. אך מעבר לכך, הוא סבר, כי יש מקום להטיל חובת תשלום גם ללא הוכחת קשר פיזי שכזה.
בית המשפט מצא, כי מערכת הביוב באזור התעשייה בר לב אינה מערכת עצמאית, שכן אין בה מתקן טיהור ואין מערכת הולכה עצמאית אל מחוץ לאזור, ולמעשה היא נועדה כדי לאסוף את כל השפכים באזור ולהעבירם למכון הטיהור בכרמיאל. ועוד הוסיף בית המשפט, כי מהראיות עולה, כי כדי להוליך ולסלק את השפכים מאזור בר לב פעלה המועצה להתקשר עם מכון הטיהור בכרמיאל ולקנות בו זכויות שימוש, ואף נשאה בעלות הקמת מכון הטיהור.
מכאן הגיע בית המשפט למסקנה, כי המערכת המשרתת את המפעלים אינה עומדת בכוחות עצמה, והמפעלים אינם נושאים בעלויות ההזרמה למכון אלא המועצה, והעובדה שהמועצה אינה בעלים אלא רק בעלת זכויות חוזיות להזרמת שכפים, אינה צריכה לשנות את המסקנה כי היא זו שהתקינה את מערכת הביוב, ואף אינה רלוונטית לשאלת סמכותה של המועצה לדרוש תשלום היטל.
לסיכום נקודה זו, קבע בית המשפט , כי המועצה יכולה היתה לבחור בדרך הטובה ביותר בעיניה לצורך אספקת השירותים לתושבים, בין אם לרכוש זכויות שימוש ובין אם להקים בעצמה, והמבחן צריך להיות מבחן התוצאה, דהיינו, האם פעולת המועצה הסדירה את מערכת הולכת השפכים של החברות אם לאו.
מעבר לנדרש הוסיף בית המשפט, כי למסקנה דומה ניתן להגיע גם בדרך אחרת – לדעת בית המשפט, אין כל רלוונטיות לשאלה מי נשא במימון הישיר של ביצוע התשתיות, שכן משרד התעשיה והמסחר שמימן את הביצוע לא פעל עבור עצמו או עבור בעלי החברות, אלא עבור המועצות שבתחומן מצוי האזור, מה גם שהמימון הישיר של ביצוע העבודות אינו שונה ממימון עקיף בדמות העברת מענקים למועצות על מנת שיבצעו בעצמן את העבודות.
בית המשפט קיבל את ערעורה של המועצה האזורית מטה אשר, וקבע כי סאיקלון, כרכום, ושטראוס חייבות בתשלום היטל הביוב שנשלח להן על ידי המועצה. בנוסף, חויבו שלושת החברות את סכום ההוצאות ששולם על ידה על פי פסק דינה של העודה, וכן הוצאות הערעור בס 40,000 ₪.
