סכסוך משפחתי בנחלת ההורים במושב

התובעת והנתבעים הם אחים. הוריהם היו החוכרים לדורות של הנחלה ממנהל מקרקעי ישראל. לאחר פטירת האב- נרשמו הזכויות בנחלה על שם האם.

בשנת 1973 הסכימו התובעים (התובעת ובעלה) לבנות בית לעצמם ליד בית ההורים בנחלה, בתנאי שיובטחו להם זכויות בלעדיות לגבי הבית והקרקע שעליו ייבנה; בין הצדדים לבין ההורים נחתם הסכם. עפ"י ההסכם, ידוע להורים ולאחים שמשפחת התובעים עומדת להקים בית על החלקה הנ"ל, ולא יהיו להם כל תביעות לגבי הבית שיבנה ולגבי חלקת הקרקע שסביב לבית.

כמו כן, משפחת התובעים הצהירה שאין לה כל תביעות בקשר לשאר החלקה כך שאם בעתיד תתאפשר חלוקה מחדש של החלקה ליחידות נוספות, הרי היא תעשה ככל שיידרש לצורך ההוצאה לפועל של החלוקה.

לאחר פטירת האם המנוחה, תבעו הנתבעים את פירוק השיתוף בנחלה על דרך של מכירה ו/או פיצול. התובעים טענו כי הם הוכרזו להיות "בן ממשיך" במשק וכי לא ניתן לפצל את הנחלה בין מספר יורשים.

לאור טענת מינהל מקרקעי ישראל כי מדיניותו היא לשמור את הנחלה כיחידה שלמה ולא לפצל אותה, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה התובעים יפצו את הנתבעים. לצורך שומת הפיצוי מינה בית המשפט שמאי מומחה להעריך את שווי הנחלה.הצעת ביהמ"ש בערכאה הראשונה הייתה כי התובעים יפצו את הנתבעים על מלוא יתרת שטח החלקה ולא על 2/3 ממנה.התובעים הסכימו לקבל את הצעת בית המשפט, אף שהבהירו כי העמדה אינה נכונה מבחינה משפטית.

כעת, לאור שינוי בחוות דעת המומחה, וכן לאור טענת התובעים בדבר קשרים פסולים בין הנתבעים למומחה, טוענים התובעים כי זכאים הם לבטל את הסכמתם ועומדים הם על פיצוי הנתבעים בשיעור של 2/3 מיתרת החלקה בלבד.

מנגד, לטענת הנתבעים,התובעים התחייבו כלפי הוריהם להפריד את הבית בו הם גרים מהנחלה לכשזה יתאפשר, על חשבונם לבדם וכן התחייבו שלא תהיינה להם כל תביעות לגבי יתרת החלקה. כמו כן, לשיטתם כל טענות התובעים כנגד השמאי הן טענות סרק המהוות לשון הרע והמטילות דופי במומחה כשר.

דיון והכרעה

ביהמ"ש פתח בכך שההלכה היא כי פסק דין המעניק תוקף להסכמה שגובשה בין בעלי דין, ממזג בתוכו תכונות של הסכם ושל פסק דין, ועל כן לא בנקל ייעתר בית המשפט לבקשה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.עפ"י ביהמ"ש, כאשר עותרים הצדדים לבית המשפט ליתן תוקף של פסק דין להסכם, למעשה נותנים הם ביטוי לרצונם לגושפנקא של פסק דין, כאילו נתקיים הליך משפטי ובסופו של דבר הגיע בית המשפט לאותה מסקנה ותוצאות המשתקפות בהסכם.

הסכמה שהגיעו אליה הצדדים מהווה דה פקטו ויתור על המשך ההתדיינות בסוגיה המוסכמת.

בענייננו, ציין ביהמ"ש, הגיעו הצדדים באמצעות באי כוחם להסכמה דיונית אשר קיבלה ביטוי מלא בפרוטוקול, ואף קיבלה תוקף של החלטה. להבנת ביהמ"ש, משהבינו התובעים כי הסכומים אשר נדרשים הם לשלם לנתבעים גבוהים ממה שציפו לשלם, החליטו הראשונים לתקוף את ההסכמה הדיונית אליה הגיעו מרצונם החופשי ולאחר מחשבה מעמיקה. ביהמ"ש הוסיף כי מונה שמאי חדש תחת המומחה שמונה על ידי בית המשפט, ואף מתוצאות חוות דעת זו אין הם מרוצים.

ביהמ"ש קבע כי במקרה דנן לא נמצאה עילה של ממש להתיר סטייה מהסדר הפשרה שאושר. לטעמו, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הרובץ לשכמם כדי להוכיח כי נפל פגם בהסכמה ומשכך ראויה היא לביטול.על התובעים היה לשכנע את בית המשפט, כי נכונות גרסתם מסתברת יותר מזו של יריבם, והתובעים לא עמדו בנטל זה כלל עיקר.

בית המשפט הרחיב כי בפשרה יש משום "קניית סיכון", וסיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה המשפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד.מכאן מובן שאם הסתבר לאחד הצדדים, לאחר מעשה, כי הפשרה לא היתה מוצלחת מבחינתו שכן הסיכון התממש בדרך שונה מזו שהעריך, אין מקום לטענת טעות. בדומה, במקרה דנן, מדובר בהתנהגות חסרת תום לב של התובעים אשר לקחו סיכון מחושב והתחרטו על הסכמתם.

לאור האמור לעיל, בית המשפט פסק כי יש לדחות את התביעה.

בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעים בהוצאות הנתבעים בסך של 12,000 ₪.

ניתן ב- כ"א שבט תשע"ד, 22 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.