על אף מגורים של כ-30 שנים בקיבוץ, לא הוכרו כחברים

בני הזוג אדולפו וקלרה עלו מאורגוואי ובחרו להתגורר עם ילדו של אדולפו בקיבוץ גלאון, שם התגוררו עד לפטירתם, במשך כ-30 שנים. כעת, יורשי בני הזוג, הגישו תביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הם היו חברי קיבוץ גלאון, וככאלה זכאים לכל הטבה או זכות שקיבלו כלל החברים בקיבוץ.

הרקע

ילדיו של אדולפו, אשר הגישו את התביעה, הינם חברי קיבוץ גלאון, אשר פנו לקיבוץ בשנת 1978 בבקשה שיקלוט את אביהם ואשתו, אשר התגוררו באורגוואי וביקשו לעלות ארצה. הקיבוץ הסכים לקלוט את בני הזוג לחיות בקיבוץ, והם עלו ארצה ללא רכוש או כסף, וחיו בקיבוץ. הקיבוץ העניק לבני הזוג דירת מגורים, תקציב אישי ושלל שירותים, לרבות חדר אוכל, מכבסה, רפואת שיניים ובריאות, וקצבת הזקנה שלהם הועברה מהמוסד לביטוח לאומי לקיבוץ.

בני הזוג עבדו בקיבוץ, ולאחר הפסקת עבודתו של אדולפו בשל תאונת עבודה, התקשרו בני הזוג עם הקיבוץ בהסדר מיוחד, לפיו הם הפרישו חלק מתקציבם החודשי לטובת הקיבוץ, בתמורה לטיפול עתידי בבית הסיעודי בקיבוץ לכשיתעורר הצורך.

כשנתיים לאחר החתימה על ההסדר המיוחד, החל תהליך הפרטה של הקיבוץ, ובמסגרתו בני הזוג לא קיבלו דירה בהליך שיוך הדירות, או זכויות אחרות שקיבלו חברי קיבוץ כגון פנסיה. עם הפרטת הקיבוץ, בני הזוג קיבלו את קצבת הזקנה מהביטוח הלאומי בלבד, ללא כל תוספת תקציב שקיבלו חברי הקיבוץ, ואף לאחר הכפלת קבצת הזקנה שנתיים לאחר מכן, קצבתם נותרה נמוכה בהשוואה לחברי קיבוץ שקיבלו תוספות תקציב.

בחלוף כשלוש שנים, חלה אדולפו והתאשפז בבית הסיעודי של הקיבוץ, שם שהה ללא תשלום עד סמוך לפטירתו, על אף המחלוקות סביב שהותו בבית הסיעודי. כשנה לאחר מכן נפטרה קלרה.

ילדיו של אדולפו הגישו תביעה, בבקשה שביהמ"ש יצהיר כי בני הזוג היו חברי קיבוץ מעלייתם ועד לפטירתם, תקופה של כ-30 שנה, ומשכך הם זכאיים לכל הטבה או זכות שקיבלו כלל החברים בקיבוץלרבות הזכאות להוריש זכויות בדירת המגורים ששימשה אותם.

הילדים טוענים כי בני הזוג הוכרו כחברי קיבוץ על דרך התנהגות, וזאת בהתאם לתקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), אשר קובעות כי ניתן לראות אדם כחבר קיבוץ אף אם לא נתקיימו ההליכים הפורמאליים לכך, בתנאי שנהג ושנהגו בו כחבר במשך תקופה סבירה.

לחילופין, טוענים הילדים כי ככל שייקבע כי בני הזוג לא היו חברי הקיבוץ, יש לחייבו בתשלום "שכר עובדה ראוי" בגין עבודתם בקיבוץ במשך הנשים, סך של 1.3 מיליון ₪.

הקיבוץ טוען כי מעולם לא ראה בבני הזוג חברים, ואף בני הזוג לא ראו עצמם ככאלה, אלא התקבלו לקיבוץ במעמד של "הורי חבר" והקיבוץ נהג בהם במשך השנים בהתאם למעמד זה. מוסיף הקיבוץ וטוען כי בחינת היחסים בינו ובין בני הזוג מובילה למסקנה, לפיה הם מעולם לא נהגו זה בזה "מנהג קיבוץ בחברו" ולא ראו זה בזה כקיבוץ וחבריו.

דיון והכרעה

ביהמ"ש קבע כי יש לדחות את התביעה.

ביהמ"ש ציין כי הכרה בחברות מכוח התנהגות תיעשה בנסיבות מיוחדות, והיא נבחנת על פי התנהגות האדם והקיבוץ, הן בהחלטות הפורמליות של האורגנים של הקיבוץ והן בהשתתפות בחיי הקיבוץ ובהתנהלות היום יומית השוטפת.

לאור האמור, קבע ביהמ"ש כי קיימת שורה של אינדיקציות מהן ניתן ללמוד כי הקיבוץ לא נהג בבני הזוג כחברים אלא כמי שמצויים בסטטוס "הורי חבר". ביהמ"ש ביסס קביעה זו במסמכים הנוגעים לקליטת אדולפו, המעידים כי נקלט בקיבוץ כהורה.

הוסיף וקבע ביהמ"ש כי זכות ההצבעה באסיפה הכללית הוכרה כאחד הסימנים החשובים לחברות בקיבוץ ומהווה אבן יסוד במרקם החיים הקיבוצי, ולכן לזכות ההשתתפות באסיפה הכללית יש חשיבות גבוהה להכרעה בשאלה האם חרף אופן הקליטה הרשמי כ"הורי חבר" ההתנהלות ההדדית מלמדת על חברות. ביהמ"ש קבע כי בני הזוג מעולם לא הצביעו באספות הכלליות של הקיבוץ, עובדה אשר נבעה מקביעת הקיבוץ כי לא קמה להם זכות כזו ואמירה מפורשת של מזכיר הקיבוץ בנושא.

ביהמ"ש קבע כי העובדה שבני הזוג מעולם לא קיבלו שכר בעבור עבודתם בקיבוץ אינה מלמדת על מעמדם כחברי קיבוץ, שכן עפ"י תקנון הקיבוץ, גם על מי שחי בקיבוץ במעמד "הורי חבר" להעביר תמורת עבודתו לקיבוץ.  

לאור האמור, קבע ביהמ"ש כי הילדים לא הוכיחו כי בני הזוג היו חברי קיבוץ, וכי הנסיבות כפי שנפרשו בפניו מלמדות כי בני הזוג והקיבוץ לא נהגו כאילו בני הזוג היו חברי קיבוץ. הוסיף ביהמ"ש כי התנהגותם של הצדדים מתאימה יותר לאפשרות שהיו במעמד של "הורי חבר" לאורך כל שנות חייהם בקיבוץ.

ביהמ"ש דחה אף את התביעה החלופית לשכר עבודה ראוי וקבע כי הקיבוץ ובני הזוג הגיעו להסכמה לפיה הקיבוץ יספק מגורים, תעסוקה ואת כל צרכי החיים ובתמורה בני הזוג ישקיעו ממרצם וזמנם לעבודה בקיבוץ. אי לכך, קבע ביהמ"ש כי התחשבנות כעת, לאחר שנים של התנהלות מוסכמת זו, אינה ראויה ואינה הוגנת בנסיבות העניין, וספק אם ניתן לכמת את שכר העבודה בקיזוז עם השירותים שסיפק הקיבוץ, נוכח הזמן הממושך ומערכת היחסים הקרובה שהתקיימה בין בני הזוג לקיבוץ.

סיכום

ביהמ"ש דחה את תביעת הילדים למתן פסק דין הצהרתי, לפיו בני הזוג היו חברי קיבוץ משום שלא הוכיחו כי הקיבוץ ובני הזוג נהגו אחד בשני כקיבוץ וחבריו. לא נפסקו הוצאות בנסיבות העניין.

ניתן ביום: ג' באדר ב' תשע"ו, 13 במרץ 2016, בהעדר הצדדים.