ערעור על החלטת בורר כי אין התיישנות בתביעת חברת הקיבוץ לקביעת הותק שלה בקיבוץ

עיקרי העובדות שלעניין:

זהבה אמיר, המשיבה דנן, נולדה בשנת 1946 בקיבוץ גליל ים, המערער דנן,  ועת מלאו לה 18 שנה, בשנת 1964, התקבלה כחברה מן המניין בקיבוץ.

בתאריך 31.3.90 עזבה המשיבה את הקיבוץ יחד עם בן זוגה יעקב אמיר, כאשר עם עזיבתם את הקיבוץ קיבלו המשיבה ובן זוגה דמי עזיבה מן הקיבוץ בהתאם לכללים אשר היו נהוגים באותה העת כלפי חבר יוצא.

בתאריך 26.4.93 נפטר בן זוגה של המשיבה ובתום ימי האבל החליטה המשיבה כי ברצונה לשוב ולהיות כחברה מן המניין בקיבוץ. כך ביום 1.6.93 החלה המשיבה את תקופת המעומדות כחברה, ולמעשה ביום 4.2.95 התקבלה באופן רשמי כחברה באישורה של האסיפה הכללית.

יומיים קודם לכן, בתאריך 2.2.95 נחתם הסכם בין המשיבה לקיבוץ לצורך קבלתה כחברה ובין היתר נקבע בהסכם כי על המשיבה להפקיד בקיבוץ את הסכומים הבאים וכלשון החוזה:

"זהבה מתחייבת להפקיד בידי הקיבוץ, במעמד חתימה על הסכם זה, סך של 150,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן... (להלן: "הפיקדון") [סעי' 2.1 להסכם]

"זהבה מצהירה כי בתאריך 20.11.94 קיבלה מסולל בונה בע"מ, בגין פטירת בעלה יעקב ז"ל, סך של 100,000 ₪ (להלן: "הפיצויים). זהבה מתחייבת להעביר לקיבוץ את סכום הפיצויים בעשרה תשלומים שנתיים שווים ורצופים... בנוסף מתחייבת זהבה להעביר לקיבוץ כל סכום נוסף שיתקבל בידה בגין פטירת בעלה יעקב ז"ל, מיד עם התקבלו [סעי' 3.1,3.2,3.3 להסכם].

במהלך שנת 1996 נשלח מכתב מאת מזכירות הקיבוץ לכלל החברים ובו נתבקשו לאשר את פירוט שנות הוותק כפי שהופיע בספרי הקיבוץ, כך כאשר קיבלה המשיבה את המכתב הבחינה כי שנות הוותק המחושבות לה ע"י הקיבוץ הן מעת חזרתה בשנת 1993 ולא משנת 1964. לאור זאת סירבה המשיבה לאשר את תוכנו של המכתב בשל העובדה כי כאמור לטענתה יש לראות בה כחברה עוד משנת 1964 ולא להחיל את הוותק מעת ששבה לקיבוץ.

בשנת 1997 פנתה המשיבה להתייעצות עם עו"ד בנושא הוותק, ולטענתה הובהר לה כי למעשה אין לה עילה לתביעה ועל כן נמנעה מלהתדיין עם הקיבוץ בעניין.

בשנת 2001 כאשר החל הקיבוץ בתהליך של שיוך דירות לחברים, תוקן תקנון הקיבוץ לעניינים הקובעים את אופן החלוקה והשיוך של הדירות כלפי החברים בהתחשב על בסיס הוותק, כאשר הוותק יחושב כדלקמן:

"ותק של חבר הוא תקופת החברות הרצופה האחרונה של החבר בקיבוץ" [סעי' 59 לתקנון].

לאור תיקון זה הבינה המשיבה כי בהתחשב בוותק שנקבע לה ע"י הקיבוץ מצבה יורע באופן מעשי בעת תהליך שיוך הדירות. על כן החליטה הלה להתדיין שוב עם המערער בנושא, כך פנתה לעו"ד זרח רוזנבלום ואף קיבלה ממנו חוות דעת המצדד בה. בחוות הדעת שניתנה ביום 10.5.2004 מעוה"ד נטען כי  לפי מיטב הבנתו, הגיונם של דברים וע"פ הצודק והראוי יש לראות בה כחברה בעלת ותק רצוף.

נוכח כך ביקשה המשיבה לנהל הליך בוררות בינה לבין המערער בהתאם לסעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות, וביום 27.11.06 ניתן כתב מינוי אל עו"ד אמיר גנז אשר ישמש כבורר בין הצדדים.

בהליך שהתנהל בפני הבורר, מחד טענה המשיבה כי יש לראות בה כחברה בעלת וותק משנת 1964 ומאידך השיב המערער כי ראשית דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, כאשר כבר בתחילת שנת 1996 נודע למשיבה כי הוותק שלה מחושב על ידי הקיבוץ החל ממועד קבלתה למועמדות (1.6.93) ולא משנת 1964, ומכיוון והמשיבה לא הגישה תביעה מוסדרת בעניין באותה העת, הרי שחלף הזמן להגיש תביעה בנושא.

ביום 17.09.2007 קבע הבורר לעניין ההתיישנות כך:

"...ניתן לבחון שאלת ההתיישנות לגבי כל סוג של וותק בנפרד בעוד שלעניין הוותק בעת עזיבה או חלוקת פריטים התיישנה עילת התביעה הרי שהעילה לעניין ותק לצורך סעיף 44 לתקנון הקיבוץ (וותק לעניין שיוך הדירות – א.י.) לא התיישנה שכן נולדה רק בשנת 2001"

ובהמשך:

"אשר על כן אני מחליט כי התובעת רשאית להמשיך ולנהל תביעתה לפסק דין הצהרתי לעניין הוותק ככל שאין מדובר בוותק לעניין דמי עזיבה כמו כן רשאית התובעת להמשיך לנהל התביעה לעניין הסעד החלופי של השבה".

אם כן קבע הבורר כי אין לדחות את התביעה מחמת התיישנות לנושא שיוך הדירות ומכאן הערעור שבפניי.

טענות הצדדים:

כאן המקום לציין כי בהליך שהתנהל בפני הבורר העלו הצדדים כל אחד וטענתו הוא את טיעוניו לגופו של עניין כיצד יחושב הוותק. אין זה מענייני הערעור שבפני כיצד יש לחשב את הוותק ונושא זה נתון בידי הבורר.  מהותו של הליך הערעור הוא אך ורק לשאלת ההתיישנות, האם צדק או שגה הבורר ועל כן לא אביא את שאר הטיעונים שמעלים הצדדים לעניין סוגיית הוותק כשלעצמה.

המערער טוען כי על פי החלטת הבורר קיימים סוגים שונים של וותק בקיבוץ והוא קובע כי חלה  התיישנות לעניין וותק דמי עזיבה אך לא חלה התיישנות לעניין  וותק  שיוך הדירות. בקביעה זו רואה המערער פגם מהותי כאשר לקביעה זו אין כל עיגון בדין או בתקנון האגודה.

המערער מוסיף וטוען כי לא הונחה בפני הבורר תשתית עובדתית שיכולה להצביע על קיומם של סוגי וותק שונים וגם המשיבה לא העלתה כלל בדעתה כי קיימים לה סוגים שונים של וותק.

כמו כן סובר המערער כי הוותק של חבר קיבוץ נגזר מתקופת חברותו בקיבוץ, ולתקופת הוותק השלכה על זכויות שונות המוקנות לו. כך הוותק של החבר בקיבוץ משפיע על גובה דמי העזיבה להם יהיה זכאי בעת עזיבת הקיבוץ, הוא משפיע על זכויות הדיור של החבר, הוא משפיע על זכויות הפנסיה ובכל המקרים מדובר באותו וותק המשמש בסיס לחישוב זכויות שונות של חבר הקיבוץ.

עוד טוען המערער כי שגה כבוד הבורר בקביעה כי תביעתה של המשיבה, בנושא הוותק, לעניין שיוך הדירות, מושתתת על שינוי התקנון משנת 2001 ועל כן לא חלה התיישנות. המערער סובר, כי המשיבה כלל לא תבעה בשל שינוי התקנון אלא התביעה מתבססת על הסכם הקבלה שנחתם עמה בשנת 95 ועל דין התביעה להידחות בשל ההתיישנות.

המשיבה מאידך טוענת כי אכן אין התיישנות מכיוון ויש לאבחן בין הזכות המושגית לתבוע לבין עילת התובענה הקונקרטית. על אבחנה זו עמד בית המשפט העליון בע"א שכטר נ' אבמץ פ"ד מד(2) 859 בקובעו כי רק בשלב בו קם לתובע אינטרס בעניין ניתן לומר כי נולדה עילת התובענה במובן חוק ההתיישנות. למקרה הספציפי של המשיבה, הרי רק בשנת 2001 עת שינוי התקנון היה למשיבה אינטרס קונקרטי לתבוע ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל משנת 2001.

המשיבה תומכת טיעוניה גם בדברי השופטת ארבל בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדואר ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה בו הכיר בית המשפט, במועד בו מתגבש האינטרס של התובע כמועד ראוי לתחילת מרוץ ההתיישנות.

המערער בעיקרי טיעוניו דוחה את פירושה של המשיבה בעניין פסקי הדין הנ"ל וטוען כי כל מה שנקבע בפסה"ד הוא כי מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל במועד בו קיימת פגיעה אפשרית בזכויות התובע ולא במועד בו סבור התובע שכדאי לו להגיש את תביעתו. לכן, האינטרס האישי של המשיבה לתבוע נוצר במועד בו נודע לה שהקיבוץ מחשב את תקופת הוותק שלה באופן שונה מהאופן בו, לטענתה, יש לחשבו.

בחזרה לטיעוני המשיבה: הלה טוענת כי אין לפרש את חוק ההתיישנות פירוש מילולי דווקני (ר' דברי השופט ח' כהן בע"א 169/55) וכפועל יוצא, את הוראות חוק ההתיישנות הקובעות כי מרוץ ההתיישנות תחילתו מיום התגבשות עילת התביעה, יש לפרש, במקרה דידן, כך שעילת התובענה החלה בשנת 2001.

המשיבה מונה גם  את הנימוקים  לקיומו של חוק ההתיישנות ומסבירה כי כל הטעמים אינם קיימים במקרה הקונקרטי שבינה לבין המערער. טיעונים אלו יקבלו התייחסות בדבריי שלהלן.

דיון:

כוחה של החלטה בדבר התיישנות לגזור גורלה של תובענה לשבט או לחסד מבלי שנתבררה לגופה. בתי המשפט בכל הערכאות  מקפידים להרחיב בהנמקותיהם בבואם לדחות תובענה כאשר מועלית טענת התיישנות.

הטעמים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות מקורם בשיקולים דיוניים המבקשים לעשות צדק דיוני להבדיל מצדק מהותי. צדק מהותי אינו נכון להשלים עם הקניית זכות או שלילתה, עקב חלוף זמן או בהתבסס על הנחה בדבר מחילה שלא הוכחה כל עיקר.

ולעיקרם של דברים, סעיף 2 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע:

טענת התיישנות:

תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה.

כבר עתה נציין כי בסעיף ההגדרות לחוק נקבע, שבית משפט כולל כל רשות שיפוטית או בורר ועל כן טענת התיישנות יכולה שתועלה אף בהליך בוררות כגון דא.

ובאשר לזמן ההתיישנות, סעיף 5 לחוק קובע:

התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

(1)    בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

(2)   במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה.

עילת התביעה - התגבשותה ומועדה:

עיון בטיעוני הצדדים מראה כי לב ליבה של המחלוקת, האם התביעה התיישנה טמונה בפרשנותו של סעיף 6 לחוק ההתיישנות באומרו:

תחילת ההתיישנות:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

כאמור, המשיבה טוענת כי עילת התובענה נולדה עת תיקן הקיבוץ את התקנון בשנת 2001 ומשכך טרם התיישנה התביעה. מאידך, המערער טוען כי "עילת התובענה" נולדה עוד בשנת 1996 כאשר נודע למשיבה שהקיבוץ קבע לה מספר שנות וותק הנמוך מזה המגיע לה, לדעתה. על כן שומה היה על המשיבה לקום ולתבוע, באותה עת. משלא עשתה כן החל מרוץ ההתיישנות מאז. בכדי לבדוק עם מי הצדק ננסה לסקור את הסוגיה המשפטית לאשורה.

נראה כי פסק הדין המנחה והארוך הדן בכך הינו ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה והוא הובא גם בטיעוני הצדדים. ראשית, נביא את דברי השופטת ארבל לעניין מהותה של הבעייה:

"בבואנו לענות על השאלה, מהו המועד שבו מתחיל מירוץ ההתיישנות בתביעה כלשהי, עלינו לשוות לנגד עינינו את ציר הזמן. בקצהו האחד -  המועד שבו נולדה עילת התביעה ושבו ניתן היה להגיש את התביעה; בקצהו השני – המועד שבו הוגשה התביעה בפועל. ברי, שהגשת התביעה בפועל מפסיקה את מרוץ ההתיישנות ואין היא נקודת ההתחלה שלו. מנגד ברי, שמרוץ ההתיישנות לא יחל בטרם נולדה עילת התביעה. בין שני הקצוות, לאורך ציר הזמן, קיימת נקודת זמן שבה מתחיל מירוץ ההתיישנות, ומנקודה זו ובתוך פרק הזמן הקבוע בחוק, על התובע להגיש את תביעתו. היכן מצויה נקודת זמן זו?"

בד"נ 32/84 עיזבון וויליאמס נ' Israel British Bank (London) ואח', פ"ד מד(2) 271, עומד השופט ברק על משמעותו של סעיף 6 לחוק ההתיישנות כך:

"עילת התביעה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע) .."היום שבו נולדה עילת התביעה", הוא, איפוא, היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב (הנתבע).. מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק הדין"

בפס"ד בעניין עיזבון אדוארד,  השופטת ארבל משלבת בין סעיפים 6 ו- 8 לחוק, ומגיעה למסקנה הבאה:

"על רקע סעיפים אלו ניתן להבין את פסיקת בתי המשפט המפרשת את סעיף 6 לחוק ההתיישנות. אם ניתן מבטנו שוב בציר הזמן, נראה שבנוסף למועד של "גיבוש העילה" ולמועד של "גיבוש הידיעה", קיים גם מועד שלישי שעשוי לשמש כמועד ראוי לתחילת מירוץ ההתיישנות, הוא המועד שבו מתגבש האינטרס של התובע להגיש את תביעתו (להבחנה דומה, ראו: C.W. Corman Limitation of Actions (1991) 370). כל אחד מן המועדים הללו עשוי לשמש כמועד ראוי לתחילת מירוץ ההתיישנות, בהתחשב בטעמי ההתיישנות עליהם עמדנו לעיל. המועד שבו מתגבש "הכוח" להגיש תביעה ראוי לו שישמש כמועד תחילת מירוץ ההתיישנות מבחינת האינטרס של הנתבע, מבחינת האינטרס הציבורי ומבחינת האינטרס של קיום דיון על בסיס מסכת ראייתית מלאה ככל שניתן. לעומת זאת, המועד שבו מתגבשת ידיעתו של התובע או המועד שבו מתגבש האינטרס של התובע להגיש את תביעתו – המאוחר ביניהם – הוא המועד הראוי לשמש כמועד תחילת מירוץ ההתיישנות, מבחינת האינטרס של התובע".

לדעתי, במקרה שלפנינו, המועד שבו נודע למשיבה על עילת התביעה אינו סימולטאני עם המועד שבו יש אינטרס לתובעת להגיש את תביעתה.

אמנם המשיבה ידעה על עמדת המערער לעניין חישוב הוותק שלה עוד בשנת 1996 אך נראה שידיעה לחוד ונפקות מעשית לחוד. ובעצם,  חשה המשיבה כי בפעם הראשונה, באה לידי ביטוי המחלוקת שבינה לבין המערער, היא בשנת 2001 לאור שינוי התקנון. בזמן זה הבינה  שאל לה להחריש שוב בנושא. על תופעה שכזו אף עמדה השופטת ארבל:

"במקרה הפשוט, המועד שבו מתגבש "הכוח" להגיש תביעה הוא גם המועד שבו מתגבשת ידיעתו של התובע אודות כוחו זה, הוא גם המועד שבו מתגבש האינטרס של התובע להגיש את תביעתו. כאשר שלושת המועדים האלה מתרחשים בו-זמנית, טעמי ההתיישנות כולם מצביעים על נקודת זמן אחת על ציר הזמן כמועד ראוי לתחילת מירוץ ההתיישנות. ברם, יש וקיים פער בין המועדים, ואין הם עומדים על אותה נקודה על ציר הזמן. קיומו של פער בין המועדים יוצר קושי שהצריך פתרונות משפטיים"..

"במקרים אלה נבחר, כתחילת מירוץ ההתיישנות, המועד שבו לתובע היתה "עילה קונקרטית-סובייקטיבית" לתבוע – בחינת סיבה ואינטרס – גם אם, מבחינה פורמאלית, "העילה המשפטית - אובייקטיבית" המאפשרת הגשת התביעה קדמה על ציר הזמן"..

"אכן, לא תמיד האפשרות להגיש תביעה מלווה באינטרס להגישה. במקרים כאלו נדרש בית המשפט "לעדן את תחילת מרוץ ההתיישנות במבחניו של האדם הסביר" כלשונו של השופט ברק בעניין בוכריס (שם)"..

הא למדת כי הפסיקה ערה לבעייתיות שבתחילת מרוץ ההתיישנות ופעמים ויש לקבוע כי מרוץ התיישנות מתחיל עת הייתה לנתבע עילה קונקרטית סובייקטיבית להבדיל מעת הולדת העילה המשפטית - אובייקטיבית.

זאת ועוד, התביעה הנוכחית בין המשיבה למערער הינה בכפוף לחוזה שנחתם בין הצדדים, כאשר לדעת המשיבה, ההסכם שנחתם בכלל ותנאיו שנכרתו בו בפרט, מעידים כי יש לשמור על רציפות הוותק.  מן הצד האחר טוען הקיבוץ כי אין ממש בדבריה. לטענתה, התביעה היא להפרת ההסכם, ובתביעה של הפרת הסכם, התאריך שבו נעשה ההסכם אינו תמיד רלוונטי לתחילת מרוץ ההתיישנות, וקובע לעיתים התאריך שבו נוצרת עילת התביעה בגין ההסכם, קרי, ביום בו הפר הנתבע את התחייבויותיו. כך נקבע בע"א 508/64 אל עודה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים פ"ד יט(4) 427.

הנה כי כן, לדעת המשיבה, היום בו הפר הנתבע – הקיבוץ – את התחייבויותיו באופן מעשי הוא יום שינוי התקנון (שנת 2001) כאשר בו קבע שהמשיבה אינה זכאית לרצף הוותק. יש להבחין באירועים המתוארים ולהבין כי שנת 1996 אינה שנת הפרת החוזה אלא השנה בו נולדה לראשונה המחלוקת בין המשיבה למערער, אך אין דין מחלוקת שנתגלעה בין צדדים כדין הפרה של החוזה מצד אחד הצדדים, הפרה פירושה התנהגות מעשית שלא בהתאם לנאמר בחוזה, והפרה שכזו (לדעת המשיבה) אירעה לראשונה בשנת 2001.

יודגש ויובהר כי בדבריי אלה אין בהם בכדי לקבוע כי אכן ההסכם בין המשיבה למערער הופר מטעם האחרון. כל התייחסותי לעניין היא אך לעניין עילת התביעה כעילה בגין הפרת הסכם לדעת המשיבה, ומשכך בתביעה שכזו מרוץ ההתיישנות מתחיל עת הופר (או לא הופר) ההסכם.

אם לזאת הגענו הרי שמירוץ זמן ההתיישנות החל ביום 14.5.2001 עת שינה הקיבוץ את תקנונו והרע - לדעת המשיבה - את תנאיה תוך הפרת ההסכם שנחתם.

ברוח הדברים האלה יש להביט על טיב היחסים שבין המשיבה למערער ולנסות להסיק מכך מתי החלה תקופת ההתיישנות. כאמור בפרק העובדות שלעיל, חפצה המשיבה לחזור למגוריה בקיבוץ ומילאה את הנדרש ממנה ע"י הקיבוץ כמועמדת לחברות. לאחר תקופה של 3 שנים של חברות מחודשת נודע לה - במכתב אקראי - כי הקיבוץ אינו תמים דעים עימה בעניין הוותק. בשלב ההוא, ניתן להבין אולי כי המשיבה מנסה להימנע ככל האפשר מהגעה לעימות נטול נפקות קונקרטית. עימות שכזה, יכול שהרגישה המשיבה, יצטייר בפני חברי הקיבוץ והנהלתו כעימות לשם עימות בלבד ובבחינת  "האחד בא לגור וישפוט שפוט" (יהושע יט, ט) ועל כן נמנעה לגייס את שלל מאמציה ומשאביה ולהתדיין עם הקיבוץ בכך. אך ביום בו, כאמור, שינה הקיבוץ את התקנון, אז גמרה המשיבה אומר ללבן את הסוגיה המשפטית שבמחלוקת בכדי שלא יורע מצבה, ואם לא אז אימתי.

בשילהי הדברים סבורתני כי יש להביט אל האינטרסים המצדיקים את החלת דוקטרינת ההתיישנות. אדגיש כי אין בכוונתי שבהתבוננות זו יש בה כדי הנמקה לדחיית דוקטרינת ההתיישנות, שכן משעה שנקבעה התיישנות שומה על רשות שיפוטית להחילה כלשונה וכרוחה על עניינים הבאים לפניה אך יש בה כדי לסייע לרוחה של ההחלטה.

המתבונן בנימוקים לחוק ההתיישנות המנויים בפסיקה ובספרי המלומדים - והם הובאו בעיקרי הטיעון מטעם המשיבה - יראה כי אינם קיימים, באופן משמעותי, בענייננו. ההנחה היא, שהזמן שהשהה התובע את הגשת תביעתו מעבר לתקופת ההתיישנות, מצביע בפועל, או ניתן להסיק ממנו, על מחילה מצידו. לכך יודגש כי במקרה שבין המשיבה למערער, לפי החומר שהוצג בפניי, לא הסקתי שהמשיבה ויתרה למעשה על זכותה, כאשר בפועל מעולם לא חתמה לקיבוץ על הסכמה לשנות הוותק, במיוחד כאשר הקיבוץ הגיש מכתב לכלל חבריו ובו ביקש שייאשרו בחתימתם את שנות הוותק. כאמור המשיבה אמנם לא תבעה משפטית אולם גם לא חתמה או הביעה את הסכמתה לעניין.

אנו גם יודעים כי הצדק הדיוני המחיל את דוקטרינת ההתיישנות נובע מתוך ראיית מצבו  של הנתבע שלא יהיה משועבד לחובתו ללא הגבלת זמן, או יימנע ממנו להוכיח את חפותו מפאת הקושי להשיג עדויות כחלוף הזמן, או להיכשל משום שלא שמר על ראיותיו ללא הגבלת זמן, או להיות צפוי להכרעה שיפוטית לחובתו רק מפני שאין ביכולתו לאתר עדים שאפשר שהיו זמינים בשעתו. כל אלה, דומני, אינם קיימים במקרה דנן. הקיבוץ בכתב הערעור שלו, לא הצביע על קושי ראייתי, לאור חלוף הזמן וניתן יהיה לבחון את התביעה לגופא, מבלי שהזמן שחלף יהיה בעוכריה.

סוף דבר ואחרי שנתתי דעתי בעניין ובהצטרף כל השיקולים שכתבתי הריני קובעת כי לעניין טענת ההתיישנות בלבד – להבדיל מדיון לגופה של המחלוקת בין המערער למשיבה – לא חלה התיישנות ועל הבורר להמשיך ולדון בשאלת הוותק של המשיבה נוכח שינוי התקנון.

בנסיבות המתוארות אין צו להוצאות.