רשם האגודות השיתופיות דחה השגה בדבר המלצה לא לקבל את הדרישה של ''מצפה'' שתרשם כחברה בפנקס של ''תנובה''
בעניין: "מצפה" מושב עובדים
להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד יחיאל כשר ו/או הדר גונן
ו/או אח'-פרופ' יובל לוי ושות', עורכי דין;
מרח' נס ציונה 8 תל אביב 63914
טלפון: 03-5172303; פקס: 03-5164185
וכן ע"י ב"כ עוה"ד כרמית דורון – אסנת נווה ושות'
מרחוב קויפמן 4, תל אביב
טלפון: 03-5100189; פקס: 03-5160960
המשיגה;
- נ ג ד -
1. תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת
חקלאית בישראל בע"מ
2. תעשיות מזון תנובה אגודה שיתופית
חקלאית בע"מ
שתיהן ע"י ב"כ עוה"ד עוזי מור ו/או שי תמר
משרד עו"ד ליפא מאיר ושות'
רח' איתמר בו אב"י 4, תל אביב 64736
טלפון: 03-6070600; פקס: 03-6070666
המשיבים;
החלטה
בפני השגה על המלצת החוקר ד"ר דורון דינאי, עו"ד (להלן: "החוקר") אשר מונה על פי סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: "הפקודה") והמליץ שלא לקבל את דרישת "מצפה" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "המשיגה" או "האגודה" - לפי העניין) לתיקון פנקס החברים ב"תנובה" מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ותעשיות מזון תנובה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן שניהם ביחד: "המשיבים" או "תנובה"- לפי העניין), כך שתרשם כחברה בתנובה.
רקע
האגודה טוענת ל"המשכיות היסטורית"
האגודה טוענת כי יש לדחות את המלצת החוקר ויש להורות על תיקון פנקס החברים בתנובה, באופן שהאגודה תירשם כחברה בתנובה.
תנובה מצידה טוענת כי יש לדחות את כל טענות האגודה ולקבוע כי היא אינה חברה אצלה.
טענות האגודה
טוענת האגודה כי "מצפה" הינו יישוב שיתופי מהקמתו עובר לרישומו ועד היום. לטענתה מצפה הוקמה בשנת 1908 על ידי 10 מייסדים שהיו פועלים חקלאיים ועד שנת 1910 התגוררו כולם יחדיו במבנה בודד ובשיתוף מלא.
כיום רוב החברים ב"אגודת מצפה" הם החקלאים שעיבדו את האדמה ועבדו ברפתות, וכיום בניהם ובני בניהם, הם הממשיכים.
עקרונות הערבות ההדדית, קיומו של משק חקלאי שיתופי המבוסס על עבודה עצמית, היו נר לרגליה של האגודה אשר ובאו לידי ביטוי בעבודת הקרקע ומשק החלב.
חיי השיתוף והערבות ההדדית היו מיום הקמת האגודה, בעוד שרישומה כאגודת מצפה נעשה מטעמים מעשיים בלבד. למעשה "אירוע" הרישום איננו "אירוע מכונן" בהיסטוריה של האגודה ומשמעותו היחידה, מתן גושפנקא רשמית.
טוענת האגודה כי "אגודת מצפה" מהווה המשך ישיר של "מצפה" מהקמתה ועד היום, וכי "מצפה" התנהלה כיחידה אחת כלפי כולי עלמא ובוודאי מול תנובה. מכיוון שמדובר באותה ישות, ברי כי לא נדרשה "הורשה" של זכויותיה של "מצפה" לאגודת מצפה אשר באה בנעליה. רק בשנת 1977 הוקמה האגודה באופן פורמאלי וזאת לצורך קבלת מכסות מים.
עוד טוענת האגודה כי אינה טוענת שהרישום הפורמאלי כאגודה שיתופית הוא שמגבש את זכויותיה ואת כשירותה לשמש כחברה בתנובה. בוודאי שלא יכולה להישמע הטענה ההפוכה לפיה בשל הרישום אבדה זכות החברות בתנובה.
משחר היווסדה גילמה האגודה בהתנהלותה ובפועלה את עקרונות היסוד של ההתיישבות הציונית העובדת, הונהג בה שיתוף בין המשפחות והתקיימו עקרונות הערבות ההדדית. וכך לטענת האגודה, ללא תלות בקיום רישום משפטי, רצון החברים להתאגד כהתאגדות שיתופית קיבל גושפנקא מגורמים חיצוניים ואף של תנובה. משכך, הרי האגודה יכולה להיחשב כאגודה שיתופית לכל דבר ועניין מהיווסדה ועובר לרישומה, וממילא הייתה יכולה להתקבל כחברה בתנובה.
טוענת האגודה כי בכל המסמכים אשר הוצגו על ידי תנובה, ההתייחסות למצפה הייתה כגוף אחד.
טוענת האגודה לקבלתה כחברה בתנובה על דרך של התנהגות וזאת מכח החזקת תעודת 'המניה' בתנובה. לטענתה עצם הנפקת תעודת מניה וגביית תשלומים עבור מניות בתנובה, מלמדת על קבלתה של האגודה כחברה מן המניין בתנובה.
טוענת האגודה כי משגבתה תנובה תשלום עבו המניות אותם הנפיקה כנגד תשלום זה, אין היא יכולה כעת לאחר למעלה משישים שנה, לטעון כי לא ראתה במצפה כשירה להחזיק במניות אלה.
האגודה טוענת לקבלה לחברות על דרך של התנהגות, וזאת מעצם החזקת המניות של תנובה. האגודה שהתקשרה עם תנובה על מנת להתקבל כחברה אצלה, הסתמכה על תעודות המניות אשר ניתנו לה והסכימה לתשלום בגינן.
טוענת האגודה כי בהתייחס לטענת תנובה לפיה אין הבדל בין גביית הסכומים עבור מניות לבין גביה עבור "קומיסיון" הרי שעמדת תנובה היום עומדת בסתירה להגדרת התקבול בזמן אמת, הגדרה שתנובה נהנתה ממנה במישור המיסוי.
עוד טוענת האגודה כי אין להתייחס בסלחנות לטעויות הרישום אשר התרחשו בתנובה, ישנה ציפייה להתנהלות קפדנית וכי נדרשת הקפדה יתירה בניהול ורישום בספר החברים על ידי תנובה כגורם ממוסד.
זאת ועוד, לדעת האגודה, קבלת עמדת החוקר תוביל לתוצאה בלתי סבירה לפיה שלמרות קיומה של זהות בין "מצפה" לבין "אגודת מצפה", ולמרות שהאגודה הייתה כשירה להתקבל כחברה בתנובה, היא לא תיכלל ברשימת החברים למרות הנפקת תעודות המניות ותשלום בעבורן לאורך שנים ולמרות הן נהגו האחת בשנייה כמנהג חברים.
מהטעמים אשר פורטו לעיל מבקשת האגודה להורות על תיקון פנקס החברים של תנובה ולרשום אותה כחברה מן המניין או בעלת מניות בתנובה ולנהוג בה לעניין ההסדרים אשר נעשו כמי שהיו חברים בתנובה לכל דבר ועניין.
טענות המשיבים
תנובה טוענת כי יש לדחות את ההשגה ולקבוע כי מצפה אינה חברה בתנובה.
על פי הוראות תקנון תנובה,
לטענת האגודה בדבר השותפות הבלתי רשומה, באותם הימים, על ידי יחידי המושבה, דינה להיכשל שכן לא הוצגה תשתית ראייתית אשר יש בה כדי לבסס הטענה, אין כל וודאות כי שותפות בלתי רשומה היא אכן תאגיד, תקנון תנובה,בכל נוסחיו ההיסטוריים, כלל לא אפשר את קבלתה של שותפות בלתי רשומה לחברות בתנובה.
טוענת תנובה כי גם אילו הוכר
ה"תאגיד" הקודם לא הגיש מעולם בקשה להתקבל לחברות בתנובה, והאגודה אף אינה טוענת שעשתה כן, כך שממילא ה"תאגיד" הקודם לא התקבל לחברות
באשר להכרה בחברות בדרך של התנהגות על פי
עצם התקיימות התנאים המפורטים בתקנה 2(א) לתקנות החברות, עדיין אינה יוצרת בפועל את החברות באגודה, אלא רק מגבשת את התנאים להכרה בה. על מנת שהחברות תשתכלל, נדרשת פניית האגודה בבקשה מתאימה אל משרד רשם האגודות.
בבחינת התקיימות תנאי תקנה 2(א) לתקנות החברות, הרי שיש לדחות את פניית האגודה מן הטעם הפשוט שהרי תנובה התנתה בתקנונה בצורה מפורשת, עוד בשנת 2000, על האפשרות להתקבל לחברות בדרך של התנהגות.
יש להוסיף כי לא נתקיימו תנאי התקנה, הן לגבי האגודה והן לגבי התאגיד הקודם, שכן לא התקיימה בעניינו של אף אחד מהם התנהגות הדדית, אשר נמשכה פרק זמן סביר.
עוד מוסיפה תנובה וטוענת כי אין בניכויים אחדים אשר בוצעו מתמורות השיווק וסווגו כגביה בגין מניות, כדי לגבש התנהגות כחברה.
האגודה לא הוכיחה כל הדדיות ולא הציגה כל ראייה לכך שהאגודה או התאגיד הקודם, מצידם, נהגו לעניין כל שהוא כאילו היו חברים בתנובה. גם אם נניח, לצורך הדיון בלבד, כי התאגיד הקודם התקבל לחברות בתנובה, לא די בכך שכן אין כל דרך ל"הורשת" זכויות בין תאגידים ובפרט להורשת זכות החברות באגודה שיתופית, שהיא זכות אישית, בין תאגידים.
מן הדין לקבוע כי בהתאם להוראות הדין ולהוראות תקנון תנובה, אזי אם התאגיד הקודם חדל מלהתקיים במועד ייסוד האגודה הרי שעם פירוקו פקעה גם חברותו הנטענת, וממילא לא יכול הוא "להורישה" לאגודה.
טוענת תנובה כי הטענה של האגודה כי בפעולת הנפקת תעודת "מניה", מלמדת על קבלתה של האגודה כחברה מן המניין בתנובה, אינה מדויקת שכן בתחום האגודות השיתופיות, אין ענייננו ב"מניה" כמובנה המקובל היום, כי אם בהשתתפות בהון האגודה.
מניה" באגודה שיתופית אינה מקנה למחזיקה את אותו "אגד של זכויות" אשר מוקנות בדרך כלל למחזיק במניית החברה הפרטית. הזכות היחידה שצומחת לבעליה של "מניה" זו כתוצאה מהחזקתה, היא הזכות לקבל דמי-פדיון בגינה, בעת הפסקת חברותו באגודה. הא ותו לא. ומאחר שזו הזכות היחידה הצמודה ל"מניה", ממילא אין כל משמעות ל"מניה" שהונפקה מתוך טעות למי שלא היה חבר באגודה (שכן "חברותו" באגודה אינה קיימת וממילא גם אינה יכולה "לפקוע", ולפיכך הזכות הצמודה למניה, היא זכותו לדמי פדיון מכוח החזקה במניה- אינה יכולה להשתכלל).
ה"מניה" אינה מקנה חלק בבעלות על האגודה השיתופית. בעלי האגודה השיתופית הם חבריה, קרי- מי שהתקבלו לחברות בה באחת הדרכים המוכרות בדין, ורכישת מניה אינה מהווה, על פי הוראת הדין, דרך מוכרת לקבלה לחברות באגודה שיתופית. החברות באגודה היא תנאי להחזקה במניותיה, אך לא להיפך.
אף אם נגבו בענייננו סכומים כלשהם אשר סווגו כגביה בגין "מניות" בתנובה, אין להסיק מכך נפקות מרחיקת לכת וודאי אין בכך כדי להוות בסיס לקבלה לחברות.
לנוכח האמור לעיל, מן הדין לדחות ההשגה.
דיון והחלטה
האגודה טוענת כי יש לקבוע שהיא חברה בתנובה כיום, על אף בדיקת החוקר אשר בדק ומצא שאין היא רשומה בפנקס החברים של תנובה.
למעשה טוענת האגודה כי היא אמורה "לרשת" את מעמד החברות אשר מגיע לחקלאים תושבי "מצפה" אשר בעבר שיווקו את תוצרתם החקלאית לתנובה.
על פי דיני האגודות השיתופיות החברות באגודה הינה חברות אישית ואינה ניתנת ל"העברה" או ל"הורשה". אין דיני אגודות שיתופיות מכירים ב"הורשת" החברות, ונכון הדבר לחברות בתנובה. כך על פי סעיף 5 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 (להלן: "תקנות החברות") החברות באגודה פגה עם מותו של אדם:
5. " (א)חברותו של חבר באגודה תפקע במקרים אלה:
(1)במות החבר, ואם החבר הוא תאגיד - עם ביטול רישומו;"
17. "אסור להעביר לאחר מניותיו של חבר או חלקו בהון אגודה רשומה, אך רשאית האגודה לפדותם בהתאם להוראות תקנותיה ולכל תקנה שיתקינוה עפ"י פקודה זו."
הסעיף היחיד המאפשר בסייגים מסוימים להעביר את "מנייתו או יחידת ההשתתפות" של מי שנפטר בתוך שנה אחת מיום מותו למי אשר יוצע בהתאם לתקנות של אותה האגודה, הוא
31." (1) במות חבר האגודה, רשאית האגודה להעביר את מנייתו או את מידת ההשתתפות שלו, בתוך שנה אחת מיום מותו, לאדם שיוצע בהתאם לתקנותיה של אותה האגודה, אם נתקבל אותו אדם כהלכה כחבר לאגודה בהתאם לתקנות ולתקנותיה של האגודה; ואם לא הוצע אדם, תעביר לאדם שהועד יראה בו את יורשו או נציגו החוקי של החבר שמת, הכל לפי הענין, סכום השווה לשוויה של מנייתו של אותו החבר שמת או של מידת ההשתתפות, כפי שיוברר בהתאם לתקנות ולתקנות האגודה..."
זאת רק אם אותו אדם התקבל כהלכה כחבר באגודה בהתאם לתקנונה. אין לאדם זה זכות מוקנית או לחילופין זכות אוטומטית להתקבל כחבר.
לעניין זה יפים דברי כב' השופט א' גולדברג בע"א 191/86 יוסף אטינגר ו- 26 אח' נגד נהריה כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ:
"...הסעיף האמור בפקודה הינו חלק ממכלול סעיפים אחרים בה, הבאים לבטא את האופי האישי של אגודה שיתופית. לא בכדי קובע סעיף 17 לפקודה, כי:
"אסור להעביר לאחר מניותיו של חבר או חלקו בהון אגודה רשומה, אך יכולה האגודה לפדותם בהתאם להוראות תקנותיה ולכל תקנה שיתקינוה עפ"י פקודה זו".
שכן "היות אדם חבר באגודה שיתופית, אינה זכות קנינית בלבד, כגון זכיה במניה בחברה, אלא היא נושאת עמה גם זכות וחובה של עבודה אישית ושרות אישי" (ת"א (ת"א) 2404/70 [4], בעמ' 214). אשר-על-כן, ושלא כבחברת מניות, אין החבר באגודה שיתופית רשאי להעביר את מנייתו (או את מידת השתתפותו בהון האגודה), בחייו, כשם שאין החברות עוברת בירושה. בא סעיף 31 ומשמיענוו..." (הדגשה שלי א.ז)
למעשה בסעיף 31(1) לפקודה, מדובר ב"הורשת" או "העברת" זכויות כספיות בלבד ואין מדובר ב"הורשת"/"העברת" מעמד החברות באגודה.
נכון הדבר לגבי האגודה אשר טוענת ל"המשכיות היסטורית" בין החקלאים משנות ה-50 וה-60 אשר שיווקו לתנובה בעבר ונקראו "מצפה" לבין האגודה דהיום הנקראת "מצפה" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ. בהעדר קבלה לחברות כנדרש על פי סעיף 31(1) לפקודה ועל פי תקנון תנובה, זכויות ה"יורשים" מסתכמות,אולי, לכל היותר, בפיצוי חלקי מוגבל למניות האישיות, כפוף לתקנון תנובה ולכללי ההתיישנות. למעשה, האגודה לא הוכיחה כי הינה ה"יורשת" של חקלאי "מצפה", גם אם נפטר מי מהם.
בטענת האגודה ל"המשכיות היסטורית" בין החקלאים משנות ה-50 וה-60 אשר שווק בעבר תוצרתם לתנובה לבין האגודה המשיגה, מבקשת האגודה בטענה זו להסתמך על זיקה פרסונאלית, כאשר המשמעות בהסתמכות זו היא קיומה של זיקה פרסונאלית בין האגודה לבין אותם חקלאים משנות ה-50 וה-60. איני יכול לקבל טענה כזו שכן, אין כלל חפיפה משפטית ביניהם.
לא ייתכן פירוש מעין זה על מנת לנסות וליצור זיהוי בין האגודה לבין אותם חקלאים משנות ה-50 וה-60. גם אם אתעלם מחוסר ההתאמה המשפטי ואבחן את זהות החברים, איני יכול שלא לראות כי בחלוף השנים, אין ולא יכול להיות מצב של זיהוי כזה בין אותם החקלאים משנות ה-50 וה-60 לבין חברי האגודה היום, שכן במהלך השנים, התחלפו משפחות ונוספו משפחות חדשות.
הנושא נבדק על ידי החוקר אשר תפקידו לאסוף את הראיות, וכן בדיון אשר היה בפני לא ניתן וגם לא הוצגו ראיות אחרות. וכך ציין החוקר בסעיף 16 לדוח החקירה (להלן:"הדוח"):
"....במכתבו של מר שלמה רייזמן, מנכ"ל התאחדות האיכרים בישראל, מיום 20/06/2007 הוא מציין, כי עד 1977 היו רק 7 משפחות במצפה, והיום יש כבר 35 משפחות בישוב, מתוכן 21 מקיימות משק חקלאי, ו-25 חברים באגודה."
ברור אם כן, שאין זהות פרסונאלית בין חברי האגודה כיום לבין אותם החקלאים משנות ה-50 וה-60.
יתרה מזאת, גם אם נניח, לצורך הדיון, כי היו זכויות כל שהן לאותם החקלאים משנות ה-50 וה-60, הרי שהאגודה לא הציגה כל מסמך המייפה את כוחה לפעול בשם אותם החקלאים משנות ה-50 וה-60 או מטעמם ובוודאי שלא לתבוע את אותן זכויות לעצמה.
במצב דברים זה די בכל הנאמר לעיל כדי לדחות את ההשגה, אולם למען ההגינות ולמען תחושת הצדק אדון בזכויות הנטענות.
לטענת האגודה כי בתעודות המניות אשר הונפקו על ידי תנובה, נרשם שם היצרן "מצפה" ולעיתים "מצפה מושב עובדים", יש בכך משום טענה כי קבוצת האנשים אשר שיווקה את תוצרתה החקלאית לתנובה באותם הימים הייתה אגודה שיתופית. בבדיקה נמצא כי אגודה בשם "מצפה" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, היא היחידה אשר נרשמה אצל רשם האגודות השיתופיות רק ביום 10.05.1977. מלבד אגודה זו לא נמצא כל תיעוד לאגודה בשם זהה או דומה. החוקר דרש מהאגודה שתמציא רישום כל שהוא בעניינה זה תוך הפנייתה גם אל רשם השותפויות, רשם החברות ואפילו אל הממונה על המחוז במשרד הפנים, שאצלו נרשמו בעבר אגודות עותומאניות. אולם, האגודה לא הציגה כל רישום כאמור.
האגודה לא הוכיחה כי באותם השנים היו החקלאים משנות ה-50 וה-60 רשומים כדין, ולא הציגה האגודה כל תשתית ראייתית אשר יש בה כדי לבסס הטענה כי ניתן להכיר ב"אגודה לא רשומה". מה גם שהאגודה לא הצביעה על תקדים כל שהוא אשר בו הכירו בכך בישראל.
בהעדר הוכחה על התאגדות רשומה המוכרת על פי דין, נראה כי לפנינו קבוצת יחידים אשר פעלו על פי הסדרים פנימיים של שיתוף פעולה ועזרה הדדית, או לחילופין (במקרה הטוב) שותפות לא רשומה.
לשותפות לא רשומה ישנם סממנים המצביעים כי הינה כזו גם אם אינה רשומה. ההכנסות וההוצאות של השותפות אמורות להיכנס ולצאת מחשבון על שם השותפות, יש צורך בניהול ספרי השותפות ובצידם ניהול של ספרי השותפים. מה שלא הוכח על ידי האגודה שכן, תמורות השיווק של החברים הופקדו בחשבון בנק של מר זכריה קמחי שהוא אחד החקלאים אשר כנראה שימש כמיופה כוח, הדיווחים לרשויות המס נעשו על שם החקלאים באופן אישי ולא כשותפות, הכספים והחיובים אשר נזקפו לכל משק חקלאי מהחשבון "הקולקטיבי" היו לפי נתוני הצריכה והשיווק האינדיבידואליים של אותו משק לפי הסכם כל שהוא.
בדיקת הגדרת "תאגיד" בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 מלמדת, כי תאגיד הינו "גוף משפטי, כשר לחיובים, לזכויות ולפעולות משפטיות". דהיינו, בעל אישיות משפטית נפרדת מהפרטים אשר הקימו אותו. הגדרה זו מחזקת את הגישה לפיה שותפות לא רשומה אינה תאגיד. סעיף 66 לפקודת השותפויות הקובע כי שותפות רשומה הינה תאגיד היכול לתבוע ולהיתבע, מהווה הסדר שלילי ברור. יוצא אפוא, כי שותפות לא רשומה אינה תאגיד וממילא אינה כשירה להתקבל לחברות בתנובה.
גם אם נניח כי הייתה שותפות לא רשומה באותם הימים, הרי שזו אינה קיימת היום. ואם כך, לעניין החברות באגודה, דינו של תאגיד שהתפרק זהה לדינו של אדם שנפטר, דהיינו בשני המקרים החברות פגה מאליה ואינה ניתנת להעברה. על פי סעיף 5(א) לתקנות החברות:
5. (א) "חברותו של חבר באגודה תפקע במקרים אלה:
(1) במות החבר, ואם החבר הוא תאגיד - עם ביטול רישומו;"
ועל פי סעיף 9.1 לתקנון תנובה:
"...חברותו של חבר באגודה תפסק ותפקע מיד בקרות כל אחד מהמקרים שלהלן:
9.1.1 ......
9.1.2 ......
9.1.3 במקרה שהוא חדל להתקיים כתאגיד."
תקנון תנובה בגרסותיו השונות לאורך השנים, לא איפשר ליחידים להיות חברים בתנובה, אלא רק לתאגידים (שחברותן אושרה על ידי ניר שיתופי) או לאגודות שיתופיות החברות ב"ניר שיתופי" או בחברת העובדים או לאגודות הקרובות בעקרונותיהן אל הגופים הללו. כך נקבע בסעיף 8.2 לתקנון תנובה:
8.2. "תאגיד ורק תאגיד יוכל להתקבל ולהיות חבר באגודה."
משהגעתי למסקנה כי אותם החקלאים משנות ה-50 וה-60 לא היו מאוגדים כאגודה שיתופית ומשלא הוכח כי ביקשו להתקבל לחברות בתנובה, לא נותר לי אלא לבדוק האם התקבלו כחברים בתנובה בדרך חלופית שלא על פי התקנון.
תחילה אפנה להוראות הדין הרלוונטיות לסוגיית הקבלה לחברות באגודה שיתופית:
א. תקנה 2 לתקנות החברות קובעת את הדרך לקבלה לחברות באגודה:
(א) אדם הרוצה להתקבל כחבר באגודה יגיש לה בקשה בדרך הקבועה בתקנות האגודה.
(ב) קבלת חבר באגודה תהיה בדרך הקבועה בתקנות שלה. (הדגשה שלי א.ז)
תקנה 2(ב) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 קובעת את דרך המלך לקבלת חבר באגודה שיתופית, דהיינו "קבלת חבר באגודה תהיה בדרך הקבועה בתקנות שלה". על כן אבחן האם התקבלו החקלאים משנות ה-50 וה-60ה מחדש כחברים בתנובה בהתאם לקבוע בתקנון תנובה.
תקנון תנובה בגרסותיו השונות לאורך השנים, קבע תמיד כי המבקש להתקבל כחבר אצלה, עליו להגיש בקשה בנוסח שנקבע בתקנון. על הבקשה להיות מוגשת להנהלת תנובה, וזו תחליט ברוב דעות אם לקבלו כחבר או לדחות את בקשתו. לא נקבעה בתקנון דרך "מקוצרת" או "מקלה" לקבלה לחברות
אילו רצו החקלאים משנות ה-50 וה-60 להתקבל לחברות בתנובה, הרי צריכים היו להתאגד כאגודה שיתופית ולבקש להתקבל לחברות בתנובה בהתאם להוראות תקנונה.
אין בתקנון תנובה הוראות לגבי דרכים אחרות לקבלת חברים חדשים, ובוודאי שלא הוראה הקובעת שניתן להתקבל כחבר בתנובה רק מכוח שיווק התוצרת החקלאית לתנובה או על ידי ביצוע תשלומים על חשבון יחידות ההשתתפות בהון.
ניתן להבין כי הטענה לחברות מכוח שיווק בפועל או מכוח ניכוי תשלומים על חשבון יחידות ההשתתפות בהון, אף שהדברים לא נטענו במפורש, היא למעשה טענה לחברות מכוח התנהגות בהתאם לתקנה 2א לתקנות החברות.
תקנה 2א לתקנות החברות מפרטת נסיבות מיוחדות להכרה בחבר:
"נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה".
הוראת תקנה 2א לתקנות החברות מאפשרת לראות אדם כחבר אגודה, במקרה בו "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה" – התנאים האמורים בתקנה 2א הינם תנאים מצטברים. המשמעות היא כי אדם יכול להיות חבר האגודה גם אם לא התקבל לחברות בדרך המלך הקבועה בתקנון האגודה.
המבחן על פי הוראת תקנה 2א אשר דנה בחברות מכוח התנהגות הוא כפול, ההנחה על פי תקנה זו כי לשני הצדדים יש רצון לקשור ביניהם יחסי חברות, התנהגות כזו נדרשת משני הצדדים, ואין די בכך שאחד הצדדים התנהג כחבר, שכן ההנחה היא כי אין כופין חברות על ידי אקט חד צדדי, יש צורך בכוונה הדדית. המחוקק קבע כי יש לתת לכך תוקף במקרים המתאימים גם אם הדברים לא עוגנו בהליך פורמאלי. ראו לעניין זה את דברי כב' השופט א. ריבלין בפס"ד (ת"א) 308/91 רחל גבעון נ' תקומה:
"לשון התקנה מלמד, כי אין די בהתנהגות חד-צדדית מצידו של אדם כדי שותו חבר באגודה ואין גם די בהתייחסות חד-צדדית של האגודה כלפיו, על מנת שהחברות תכפה עליו"
השאלה אם כן, האם ניתן לראות בחקלאים משנות ה-50 וה-60 כחברים בתנובה מכוח תקנה 2א לתקנות החברות. על שאלה זו יש להשיב בשלילה הואיל ולפי תקנון תנובה, החקלאים משנות ה-50 וה-60 לא היו כשירים להתקבל לחברות, כפי שכבר ציינתי לעיל. זאת ועוד, עצם שיווק התוצרת החקלאית של אותם החקלאים משנות ה-50 וה-60 באמצעות תנובה אין בה כשלעצמה כדי להפוך אותם לחברים אצלה. מעדויות רבות מפי בעלי תפקידים בתנובה, באותם זמנים ביקשה תנובה להגדיל ככל שניתן את היקף השיווק באמצעותה כדי להעצים את כוחה והשפעתה בשווקים, על כן הסכימה לקבל תוצרת חקלאית גם מכאלה שאינם חברים. וכך בשלב מסוים החלו להפריד במרכז תנובה את נתוני השיווק של מי שלא היו חברים אצלה בקבצים נפרדים על פי מפתח של "בודדים" או של "לא חברים".
יתרה מכך, גם תנובה לא ראתה בחקלאים משנות ה-50 וה-60 כחברים אצלה ואחד הסימנים העיקריים לכך הוא אי זימונם להשתתף בועידות של תנובה. על פי רישומי תנובה, החקלאים משנות ה-50 וה-60 לא נכללו ברשימת המוזמנים לוועידות אצלה ואף לא דרשו להיות בין המוזמנים. למרות שידעו על וועידות אלה. כיצד יתכן כי לא הבחינו באי הזמנתם לוועידות אלה? במיוחד לאור העובדה כי מועדי הועידות פורסמו ברבים. האגודה גם לא הראתה כי החקלאים משנות ה-50 וה-60 פנו אל תנובה כדי להתעניין בשאלה זימונם לוועידות או במחאה על אי זימונם לועידות אלה. הועידות התקיימו כל כמה שנים וזכו לתהודה רבה בקרב ההתיישבות העובדת. האגודה אף לא הוכיחה כי תנובה ראתה החקלאים משנות ה-50 וה-60 כחברים אצלה. במצב הדברים כפי שתואר לעיל, יש כדי לקבל את המלצת החוקר כי אין לראות החקלאים משנות ה-50 וה-60 כחברים בתנובה מכוח התנהגות על פי סעיף 2א לתקנות החברות.
בנוסף לכך, תנובה גבתה עמלה אשר כונתה "קומיסיון" בשיעור מסוים מתוך תמורת השיווק עבור פעולות השיווק אשר בוצעו על ידה. אולם לטענת בעלי תפקידים בתנובה באותם ימים, במקרים מסוימים נרשם בטעות חלק מגביית "הקומיסיון" כגביה להשתתפות בהון וזאת בשל מגבלות מערכת המיכון והנהלת חשבונות אצל המשיבה, ובעיות תקשורת המחשבים בין המרכז של תנובה לבין המחוזות, כאשר עיקר ההתחשבנות נעשתה אז בדרג המחוזות ואילו פנקס החברים, אשר בו נרשמו החברים על יסוד החלטות ההנהלה, התנהל במרכז תנובה ולא היה ממוחשב באותם הימים. היקפי הפעילות הגדולים אשר אפיינו את תנובה באותם ימים, הקשו אף הם על ניהול מערכת ללא טעויות מעין אלה.
זאת ועוד, תנובה נהגה באותם ימים לגבות בגין יחידות ההשתתפות בהון גם ממי שאין כל מחלוקת שלא היו חברים ולא יכלו להיות חברים, ואיש לא הקפיד בעניין זה, לא מצידה של תנובה וגם לא מצד המשווקים אף על פי שלא היו חברים בתנובה.
לא מקובלת עלי טענת האגודה בסעיף א(1) לעיקרי הטיעון מטעמה, בעניין "מניות" תנובה, בה נאמר:
"...מנפיק המניה המבקש להתנער מחובותיו לפי שטר המניה שהנפיק, מהין לטעון כי לא נגרם כל נזק או עוול לאלמוני, ששילם סכומי כסף משמעותיים על מנת ליהנות מזכויות בעל מניה. זאת משום שלהערכתו של התאגיד (מנפיק המניה), היה אלמוני (רוכש המניה), משלם כספים בסכומים דומים בכל מקרה."(ההדגשה במקור)
ישנה הבחנה ברורה בין "מניה" במהות המקובלת של המילה בהתאם לחוק החברות, לבין מניה באגודה שיתופית. אמנם הצדדים משתמשים במונח "מניות תנובה", אולם אין מדובר במהות המקובלת של המילה.
בסעיף 1 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 הוגדרה מניה כ "אגד של זכויות בחברה הנקבעות בדין ובתקנון". מניה היא תעודה המקנה למחזיק בה זכות השתתפות בהון החברה המנפיקה, כלומר הזכות להיות שותף ברווחיה המחולקים של החברה בעת חלוקת דיבידנד, וכן זכויות הצבעה, דהיינו השתתפות בקבלת ההחלטות בחברה. שיעור הזכות הוא ביחס למספר המניות המוחזקות. מאידך גיסא, אין הדבר דומה לקיים באגודה שיתופית, כדברי יאיר יקיר בספרו מדריך לחוק ונוהל באגודות שיתופיות (1989):
"אדם הרוכש מניה של חברת מניות נהפך לחבר בחברה מכוח רכישת המניה. באגודה שיתופית מתקבל הוא קודם כחבר, ורק לאחר מכן משלם הוא את חלקו בהון האגודה.."
תנובה נהגה לרשום בספריה את ההשתתפות בהון לחבריה, לא בדרך של העברת הון עצמי מהחבר אל האגודה, אלא כ"יחידת השתתפות". יחידת השתתפות כלשונה, יכולה לעיתים להעיד על השתתפות החבר בהון על ידי שיווק תוצרתו החקלאית באמצעות תנובה.
במשך השנים תנובה התייחסה אל "מניה" כאל יחידת השתתפות בהון ולא ראתה בהשתתפות החברים אצלה כבעלי מניות במובן ובמהות המקובלים על פי ההגדרה בסעיף 1 לחוק החברות. בשל הזכות המוגבלת, גם המחזיקים ביחידות ההשתתפות לא ייחסו להן, באותם הימים, ערך כלכלי של ממש. על כן סביר להניח כי שתיקת אותם החקלאים משנות ה-50 וה-60, הינה שתיקה מתוך אדישות מוחלטת ולא מתוך כוונה כאילו ראו באחזקת יחידות ההשתתפות איזשהו סממן של חברות.
רק בשלב מאוחר יותר, בשנת 2008 לאחר מכירת תנובה לקרן איפקס וחברת מבטח שמיר. יחידות אלה קיבלו משמעות כספית יחד עם מעמד החברות בתנובה. ולראשונה ניתן היה לקבל ערך כספי עבור החברות בתנובה, כי עד לשלב זה פדיון המניות בתנובה היה בערכים נומינליים. בעקבות המכירה מצבה של תנובה השתפר מאד. רק משהתחוור לאגודה כי יתכן ולחברות בתנובה יהיה ערך כלכלי לא מבוטל, נזכרה האגודה להעלות תביעות וטענות שהתיישנו זה מכבר.
לעניין טענות האגודה אודות הניכוי אשר בוצע, איני יכול לדון בכך, שהרי האגודה אינה חברה בתנובה. איני יכול לדון במחלוקות אשר קיימות בין תנובה למי שאינו חבר בה. כך שאם עומדת האגודה על כך שניכוי זה היה מנוגד לדין, הרי שתביעה נגד המשיבות 1 ו-2 צריכה להתנהל ככל תביעה כספית בבית המשפט ולא במסגרת זו. עם זאת, הטעמים לעיל, אינם מונעים מן האגודה לגבש תביעה באופן של חוב רגיל, אם לטענתה טרם שולמה לה תמורת יחידות ההשתתפות, ודין תביעה שכזו להתדיין בבתי המשפט כתביעת חוב לכל דבר ועניין.
לאור כל האמור לעיל ולאור חומר הראיות שהוצג בפני הנני דוחה את ההשגה.
אין צו להוצאות.
ניתן היום י"ח שבט, תש"ע 02.02.2010
