שחה בחוף רחצה לא מוגדר ונפגע בראשו, על מי תוטל האחריות?
העובדות הרלוונטיות:
ביום 17.07.1993 הגיעו ארי כץ, רעייתו בזמן הרלוונטי, לימור כץ ושני ילדיהם לחוף הים סידני עלי בהרצליה.
בעודו שוחה במים נחבט ראשו של ארי כץ בחוזקה וכתוצאה מכך נותר משותק בארבע גפיים לצמיתות. לאחר התאונה עבר להתגורר אצל הוריו הרולד ומימי כץ. כמו כן נקבעה לו נכות בשיעור של 100%.
ארי כץ שחה בצידו הימני של החוף, הצד בו הרחצה אינה מוכרזת, כפי שנכתב בשלט שהיה תלוי במקום.
בית המשפט המחוזי פסק שחזות החוף הראתה על כך שניתן להתרחץ גם באזור הלא מוכרז לרחצה והשלט האחד והקטן שהתריע מפני רחצה באזור איננו מספק.
נקבע כי עיריית הרצליה התרשלה בכך שלא הציבה שילוט מתאים במקום ולא יצרה הפרדה מוחשית בין האזור המוכרז לאזור הלא מוכרז לרחצה.
כן נקבע כי מדינת ישראל, למרות ביקורים במקום לא התריעה ולא דרשה הצבת שלטים בחוף הים.
נקבע כי לעיריית הרצליה ולמדינת ישראל קמה חובת זהירות כלפי ארי כץ, וקיים קשר סיבתי בין הרשלנות לפגיעתו של ארי כץ
כמו כן נקבע כי לארי כץ אשם תורם בשיעור של 30%.
נפסק כי עיריית הרצליה, מדינת ישראל וחברת הביטוח המבטחת את עיריית הרצליה, אליהו, יפצו את ארי כץ בסך של 8,318,544 ₪, לאחר ניכוי האשם התורם והתשלומים לביטוח לאומי. כמו כן יפצו את הרולד ומימי כץ בסך של 287,350 ₪, לאחר ניכוי אשם תורם.
טענות עיריית הרצליה ומדינת ישראל:
אין לראותן אחריות לאירוע מכוח עוולת הרשלנות.
האשם התורם שנפסק לארי כץ הוא בשיעור נמוך מדי ונפלה טעות בסכומי הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי.
כמו כן מעלות עיריית הרצליה ומדינת ישראל טענות לגבי שאלת חלוקת האחריות בינן לבין עצמן.
חובת הזהירות שלהן קמה רק בחופים מוכרזים, ובכל מקרה לא הוכח כי במידה והיה שילוט מתאים התאונה הייתה נמנעת. ניתן להסיק מהתנהגותו הרשלנית כי היה שוחה בכל מקרה.
טענות חברת הביטוח אליהו אשר ביטחה את עיריית הרצליה:
החוזה בינה לבין עיריית הרצליה לא כלל כיסוי לפגיעה שאירעה ארי כץ.
טענות משפחת כץ:
אין לייחס אשם תורם לארי כץ בכלל. התאונה התרחשה לפני סיום שעות העבודה של המצילים ולא כפי הנטען על ידי עיריית הרצליה ומדינת ישראל. מעבר לכך גם אם לא תתקבל טענה זאת הרי שאין זה משנה שכן בכל מקרה שירות מצילים לא היה מונע את התאונה שאירעה, על כן אין להטיל עליו אשם תורם כלל.
המצג שנראה בחוף דאז, גרם לארי כץ להסיק כי אין המקום מסוכן וכי אין בו סלעים, כל אדם סביר היה מגיע לאותה מסקנה בדיוק.
השופט ריבלין הכריע:
מקרה זה אינו נמנה בין המקרים בו ערכאת הערעור תתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט קמא.
מקובלות כל קביעותיו של בית המשפט המחוזי, עיריית הרצליה ומדינת ישראל יצרו במקום מצג שווא כי ניתן לרחוץ בחוף הים. היה עליהן לתחום את חוף הרחצה ובכך למנוע ממתרחצים בכלל ומארי כץ בפרט לרחוץ באזור הלא מוכרז לרחצה.
יש להפעיל את מבחן האלמלא במקרה דנן ולשאול האם נקיטת אמצעי זהירות ראויים הייתה מונעת את התאונה? התשובה אינה חד משמעית. עם זאת מקובלת דעתו של בית המשפט המחוזי, כי יש קשר סיבתי.
אין מקום להתערב בקביעה כי לארי כץ אשם תורם בשיעור של 30%. יש לציין כי הסלעים מהם נחבט, ארי כץ, אינם גלויים לעין, אך עם זאת באזור ישנם סלעים אחרים שכן היו אמורים לאותת לארי כץ על המסוכנות באזור.
אין מקום להתערב במידת חלוקת האחריות בין מדינת ישראל לבין עיריית הרצליה.
טענת חברת הביטוח- סעיף 1 להסכם הביטוח קובע כי מחדל של העירייה שעלול ליצור תביעה של צד שלישי יבוטח על ידי חברת הביטוח, על כן אין ממש בטענתה של חברת אליהו כי המקרה איננו מבוטח על ידה.
לשאלת גובה הפיצוי, נמצא לנכון להפחית את הפיצוי בגין הפסד השתכרות, ובכך יש להעמידו של סך של 5,000,000 ₪, נכון ליום פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
כמו כן פסק בית המשפט המחוזי פיצוי סיעוד חודשי בסך של 16,000 ₪, נמצא כי יש להפחית סכום זה לסך של 14,000 ₪.
כן נפסק במחוזי כי ארי כץ יפוצה בסך של 600,000 ₪ בעבור טיפולים רפואיים ושיקום מיני, יש להעמיד את הפיצוי על 500,000 ₪ בלבד.
מעבר לכך לא נמצא מקום להתערב בשאר הפיצויים שנפסקו לארי כץ.
לא ניתן צו להוצאות.
ניתן ביום 14.01.2009 בהסכמתם של השופטים ארבל ואלון.
לאתר האינטרנט של עיריית הרצליה לחץ כאן.
