תביעות כספיות גרידא של חברי קיבוץ לשעבר, יידונו בפני בורר

בבית משפט השלום בעפולה נדונה לאחרונה ע"י כבוד השופט יוסף בן חמו תביעה כספית של חברת קיבוץ (להלן- "החברה"), שעזבה את קיבוץ בית קשת יחד עם משפחתה לאחר 37 שנות חברות. התובעת, מכיוון וסברה כי התדיינות בבקשתה במסגרת הקיבוץ תהיה נגועה בניגוד אינטרסים הגישה תביעתה לבית המשפט. תביעתה כללה דרישה לתשלום דמי עזיבה, קצבה חודשית לפרק זמן קצוב, פדיון ימי חופשה, תשלום עבור תקציב נופש, זכויות הנובעות ממימוש ו/או הליכי הפרטה ועוד ועוד זכויות נוספות שלטענתה הגיעו לה[1]. הקיבוץ כמובן ניסה לעכב הליכים וטען כי על בקשת החברה, על פי ההוראות שבכללים ובתקנות הקיבוץ להתברר בפני בוררות.

סגן נשיא בית משפט השלום בעפולה, יוסף בן חמו קבע בניגוד לבקשת חברת הקיבוץ כי אכן, כפי שטען הקיבוץ, לפי תקנות האגודה וכן לפי סעיף 19 לכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מן הקיבוץ, יש להעביר את ההכרעה בתביעת חברת הקיבוץ לבוררות. החלטה זו נימק השופט בכך שלטעמו, אילו היה מדובר במחלוקת בנוגע לחוקיות פעולותיו של הקיבוץ או לחוקיות קיומם של מוסדותיו היה ראוי להשאיר את העניין בידי בית המשפט. אך מכיוון ומדובר במחלוקת כספית בלבד אין צורך בהתדיינות דרך בית המשפט אלא די במוסד הבוררות.

לבסוף דחה השופט את בקשת חברת הקיבוץ, שכן, כיצד זה ייתכן שחברת הקיבוץ כשהיה לה נוח התחייבה לקבל את מרות מוסדות הקיבוץ ואף האמינה בהם, ואילו מייד לאחר "שנטשה את הספינה", אותם המוסדות אינם ראויים יותר בעיניה. אין זה ראוי שבית המשפט יסייע בידי חברת הקיבוץ להתכחש ליחסיה בעבר מול האגודה ובמיוחד לאור העובדה שאין כל טעם מיוחד בבקשה להעביר את הסכסוך לידי בית המשפט.

[1] בשא 819/05 (שלום עפולה), קיבוץ בית קשת- אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' סופר יונה, המאגר המשפטי הישראלי- נבו.