תביעת אח כנגד מינוי אחיו לבן ממשיך במושב גבע כרמל

יוסף חיון ז"ל ואסתר חיון ז"ל (להלן: "המנוחים")היו בעלי הזכויות במשקמס' 4 (להלן: "המשק") במושב גבע כרמל. כיום האגודה מנהלת משק זה.

שני הסכמים שנערכו ביחס למשק הוצגו כראיות.

ההסכם הראשון, הסכם ההתיישבות, הינו הסכם משנת 1958 שנחתם בין המנוחים לבין הסוכנות. הסכם זה היה הבסיס "הראשוני" להקניית זכויותיהם של המנוחים במשק. בפתיח של ההסכם מוסבר כי השטח אשר עליו קם המשק שייך לקק"ל וכי בעתיד אמור להיחתם חוזה חכירה בין המנוחים לבין קק"ל לגבי חכירת המשק. אלא, שעד חתימת חוזה החכירה המיוחל, מעניקה להם הסוכנות הלוואה, לצורך הקמת המשק – בכפוף לכך שכאשר יחתם אותו חוזה חכירה עתידי – הוא יהא כפוף למשכנתא ולמשכונות לטובת הסוכנות. ההסכם קובע כי המתיישבים לא יכולים להעביר לאחרים את הזכויות במשק הממושכן עד לסילוק ההלוואה וכי עליהם לגור בעצמם במשק. עפ"י ההסכם, במקרה ששני המתיישבים ייעשו בלתי מוכשרים לנהל את המשק, כי אז הסוכנות תשתדל לבוא לידי הסכם עם יורשיהם או קרוביהם של המתיישבים לשם מינוי אחד היורשים או הקרובים כבא במקומם.

ההסכם השני הינו חוזה שכירות משנת 2004 שנכרת בין המינהל דאז לבין האגודה. עפ"י החוזה המינהל הוא הבעלים של הקרקעות עליהן נמצאים המשקים שבמושב והמינהל מחליף את קק"ל שמוזכרת בהסכם ההתיישבות. השכירות שמוסדרת בחוזה מתייחסת לכלל המשקים של חברי האגודה – שטח המכונה ה"משבצת" של המושב, אשר מושכר מאת המינהל לאגודה למשך כחמש שנים. יחסי השכירות הינם רק בין המינהל (כמשכיר) לבין האגודה (כשוכרת) ואין יחסי שכירות עם חברי האגודה הבודדים. עוד עולה כי לחברי האגודה אין מעמד של שוכרים אלא רק מעמד של ברי-רשות, כל אחד במשקו הוא.

לבני הזוג המנוחים היו חמישה ילדים. בנם מר יורם חן ואשתו רינה הינם התובעים. טענתם היא שהאחים חיים, דוד, בת שבע ורחל הוכרו כבנים ממשיכים שלא כדין,וכי הליך העברת הזכויות היה יכול להיעשות רק על פי הסכם ההתיישבות או חוזה השכירות.

הטענה היא כי העברת הזכויות במשק ל"בן ממשיך" מכח הסכם ההתיישבות מחייבת קיומם של שני מסמכים: האחד - מסמך אשר מכוחו מודיעים המתיישבים לסוכנות מיהו "הבן הממשיך", והשני - חוזה בין הסוכנות לבין הבן הממשיך. היות ולא קיימים שני המסמכים – עמדת התובעים היא כי לא ניתן לראות בנתבעים "בנים ממשיכים" מכח הסכם ההתיישבות.

לחלופין, לטענתם, אף מכח ההסכם השני, חוזה השכירות, לא ניתן להכיר בנתבעים כ"בנים ממשיכים". המשתמע מהחוזה הינו כי במידה ואין הסכמה בין היורשים לגבי השאלה מי "מוכן ומסוגל לקיים את המשק", כמו במקרה דנן, אזי שביהמ"ש צריך להכריע בשאלה ואין מקום להכריז על "בן ממשיך".

לשיטתם, הם היורשים הראויים והמתאימים ביותר ולא הנתבעים, ולכן – יש להעניק להם את הזכויות במשק במקום לנתבעים.

הנתבעים טוענים כי הם הוגדרו כבנים ממשיכים לפני שנים רבות, בהתאם לרצון המנוחים, על פי הפרוצדורה המקובלת, כי הם הוכרו כבנים ממשיכים על ידי כל הגורמים, לרבות המינהל, האגודה והסוכנות, ולכן, זכויות המנוחים במשק הועברו לידם.

דיון והכרעה

ראשית, פתח ביהמ"ש בתיאור נסיבות יצירת מוסד הבן הממשיך, ואמר כימוסד ה"בן הממשיך" נועד להוות פתרון חלקי למצב בו זכויותיהם של המתיישבים המקוריים במשקים הינן של ברי-רשות "בלבד", ויש קושי להבטיח את יכולתם להעביר את הזכויות לילדיהם, אשר מתגוררים עמם במשק וממשיכים את ניהול המשק החקלאי למטרתו ותכליתו. על רקע הקושי, נולד מוסד "הבן הממשיך" בתקנות האגודות השיתופיות, והוא מאפשר למתיישבים להעביר את זכויותיהם לאחד מהילדים שלהם (או לנכד), בתנאים מסויימים.

לענייננו, קבע ביהמ"ש שהסכם ההתיישבות איננו מתייחס למצב בו הועברו הזכויות מהמתיישבים לאחר בעודם בחיים, ועל כן אינו שולל זאת.

בנוסף, תקנות האגודות השיתופיות גוברות על הסכם ההתיישבות. אין בהוראות הסכם ההתיישבות כדי לשלול את קיומו של מוסד הבן הממשיך או את האפשרות ליישם את מנגנון מינוי הבן הממשיך ע"פ התקנות.

על כן, דחה ביהמ"ש את טענת התובעים לפיה בשל הוראות הסכם ההתיישבות אי אפשר למנות בן ממשיך לגבי המשק בו עסקינן.

באשר לטענתם המתבססת על ההסכם השני, ביהמ"ש העמיד את התובעים על טעותם וקבע שאף לפי הסכם זה באפשרות חברי אגודה לבצע בחייהם העברות לבנים ממשיכים, זאת בכפוף לאישורי המינהל והאגודה.

עפ"י הראיות שהונחו בפני ביהמ"ש, המנוחים ביקשו למנות את הנתבעים כבנים ממשיכים, האגודה קיבלה את הבקשה ונהגה כלפי הנתבעים כבנים ממשיכים למעלה משלושים שנה. בשנה הרלוונטית, 1982, די היה בהסכם בין המנוחים בעודם בחיים לבין הנתבעים לגבי מינויים כבנים ממשיכים כדי להכשיר את המינוי. יתר על כן, עפ"י המסמכים שהוגשו אף הסוכנות והמינהל הכירו במינוי. אמנם אין בנמצא הסכם כתוב ומפורש, אך ניתן ללמוד על זכותו של בן ממשיך גם מההתנהגות ומההתכתבויות לאורך השנים ואין צורך במסמך מפורש. מכלל הנסיבות עולה כי היה הסכם מעין זה. אמנם, הליך העברת הזכויות במינהל טרם הושלם, אך במקרה דנן אין בכך כדי לעכב את ההכרה המהותית בבן כבן ממשיך.

המסקנה עד כה היא שהנתבעים הם בעלי הזכויות של בנים ממשיכים, בין אם לפי הסכם ההתיישבות ובין אם לפי החוזה הדו-צדדי.לאור האמור מעלה, מסקנת ביהמ"ש היא שיש לדחות את התביעה.

ביהמ"ש דחה את התביעה, וקבע כי הנתבעים הינם הבנים הממשיכים עפ"י דין.

ניתן ב- י"ג אדר ב תשע"ד, 15 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

לאתר מושב גבע כרמל