תביעת חברת מושב ''מתיישבי אמנון'' להחזר הוצאות שקיבל בן אבו דוד מהמושב מתוקף תפקידו כיו''ר ועד האגודה במושב

בפני רשם האגודות השיתופיות          תיק מס' 3363/138/07

בעניין:

יעל זיוון

מושב אמנון 44

ד.נ. דרום הגולן 12392

המערערת;

- נ ג ד -

בן אבו דוד

מושב אמנון 18

ד.נ. דרום הגולן 12392

המשיב;

החלטה

המערערת הינה חברת המושב אמנון, והמשיב, מלבד היותו חבר המושב, שימש במספר תפקידים רשמיים מטעם האגודה, עד שבתאריך 06.01.04 נתמנה כיו"ר ועד האגודה של מושב מתיישבי אמנון.

נוכח מינוי זה ותפקידו של המשיב כיו"ר ועד האגודה, בתאריך 12.10.04 החליט הועד לאשר למשיב תשלום הוצאות חודש בחודשו, בגין הוצאות שוטפות, אותן נאלץ להוציא מכיסו הפרטי.

כשמונה ימים לאחר החלטה זו (20.10.04) פנתה המערערת במכתב, לאגף לאיגוד שיתופי, והתלוננה על החלטה זו של הועד. ביום 25.11.04 הגיב היישוב באמצעות המשיב על תלונה זו. לאור דין ודברים אלו שבין המערערת למשיב, הודיע מר שלומי אברהם, המפקח על האגודה מטעם רשם האגודות השיתופיות, כי אין פסול באישורו של הועד לזכאותו של המשיב להחזר הוצאותיו, כאשר הוצאות אלו כלולות במסגרת הסעיף של "הוצאות משרדיות", אשר אושרו מקדמת דנא בתקציב האגודה לשנת 2004.

מסתבר, כי לא נחה דעתה של המערערת וחרף זאת החליטה ביום 21.12.06 להגיש תביעה אישית כנגד המשיב, לפיה נדרש להשיב את הכספים שקיבל בגין ההוצאות, בשנים בהן פעל במסגרת תפקידו כיו"ר ועד. בכתב התביעה דרשה המערערת את המשיב, להשיב לכספי האגודה סך של 51,071 ₪ ובנוסף לכך, להרחיק את המשיב מלכהן בתפקיד ציבורי ביישוב, למשך 15 שנה.

תביעה זו הועברה לדיון במסגרת הליך בוררות, כאשר בתאריך 10.06.07, מינתה עו"ד לאה רוזנטל, מנהלת מחלקת הבורריות אצל רשם האגודות השיתופיות, את עו"ד משה גבע כבורר (להלן: הבורר).

על פי דרישתו של הבורר, הגיב המשיב לגופה של תביעה ובה טען כי יש לדחותה, לאור זאת, שהחלטות הועד נתקבלו כדעת וכדין ואף אושרו על ידי מפקח האגודה. המשיב טען כי ניאות להתנדב ולהתמנות כיו"ר הועד בתנאי שההוצאות שיוציא מכיסו הפרטי, יושבו לו. כמו כן טען המשיב כי תביעתה של המערערת הינה תביעה אישית נגדו, ובאה בשביל לנגח בו, לנוכח סכסוכים אישיים שמתנהלים בין המשיב למערערת.

לאחר שהונח בפני הבורר כתב תביעה וכתב הגנה, וכן תגובות שונות מן המערערת והמשיב, הוציא הבורר תחת ידו החלטה מנומקת, מובהרת ומובנת, ובה דחה את תביעתה של המערערת.

לא אביא את שלל ממצאיו של הבורר ואת התרשמותו מהדרך בה בחרה המערערת לתקוף את החלטת הועד, אשר בה מצא הבורר דרך לקויה בלשון המעטה, אלא אתייחס בלבד לדברי הבורר הרלבנטיים לעניין תשלום ההוצאות.

כך בסעיף 33 לפסק, קבע הבורר:

אין מחלוקת כי התשלומים ששולמו לנתבע על פי אותה החלטה, הוגדרו כהחזר הוצאות, אך מאידך, מדובר בסכום גלובלי, ששולם מידי חודש לנתבע, בלי שזה יידרש לפרט את הוצאותיו, ומבלי שגובה הסכום ישתנה. לכאורה יש בכך להצביע על כך שמדובר בשכר, ולא היא

אני עוסק בענייני אגודות כבר עשרות בשנים, ואני מכיר את הנטל העצום המוטל לעיתים לא מבוטלות על אותם חברים המקבלים על עצמם את התפקדי של שליח ציבור, נטל שהינו לא רק בהיקף הזמן העצום שעליהם להשקיע לטובת הצבור אותן הם מייצגים, אלא גם בהוצאות הממשיות שהם מוציאים כדי לבצע את המטלה המוטלת עליהם.

אין לי ספק שכל אדם סביר שהיה נשאל מה דעתו על החזר הוצאות לאדם כזה, התשובה הייתה חיובית ללא כל היסוס וללא פקפוק. לא יעלה על הדעת כי מי שמייצג את הצבור ומקדיש מזמנו וממרצו לכך, יידרש גם להוציא כספים פרטיים לכך.

כלומר לגבי עצם החיוב אין לי ספק שלא צריך להיות לתובעת, או לכל חבר אחר, פתחון פה.

לאחר מכן בוחן הבורר, האם הסכום ששולם למשיב הוא בגדר הסביר להחזר הוצאות, או שמא מדובר בשכר. כמו כן בודק הבורר האם יש טעם לפגם בהחלטת הועד לאשר למשיב הוצאות כסכום גלובאלי מידי חודש.

היישוב בו מתגוררים הצדדים הינו ישוב המרוחק ממרכזי השלטון או ממרכזי המוסדות שעימם נמצא היישוב בקשר כזה או אחר. מטבע הדברים כל ענין שיש להסדיר במוסד או רשות, מחייב נסיעה, ולעתים ארוכה. נסיעה כאמור מחייבת הוצאות הן ישירות כמו דלק, והן עקיפות. מטבעם הדברים גם משתמש כל חבר ועד ובודאי מי שעוסק כמזכיר או כיו"ר ועד פעיל בטלפון ובפלאפון הפרטיים שלו, שהרי לא יכול להיות אחרת.

אילו ההוצאות שהייתה משולמת לנתבע הייתה מסתכמת בסכומים גדולים, של אלפי או עשרות אלפי שקלים לחודש, אין ספק שהייתי מציע, או דורש לבחון את טיב ומהות ההוצאות או בוחן בעצמי את הדברים. אולם הסכום ששולם לנתבע הוא בהחלט במסגרת הסבירות , מדובר בסכום קטן יחסית.

בדברים האמורים אינני מוציא מכלל אפשרות שהנתבע הוציא בחודש מסויים יותר מן הסכום שקיבל ובחודש אחר פחות ממנו...

נדמה לי שהיה זה קטנוני לבחון ולבדוק כל שקל. התשלום הגלובאלי בסכום ששולם נראה סביר.

לאור דברים אלו לא מצא הבורר לקבל את תביעתה של המערערת.

למעשה, ההליך שבפניי הינו ערעור על החלטת הבורר, כאשר המערערת והמשיב חוזרים על טענותיהם שנטענו בפני הבורר, ללא כל ממצא חדש.

דיון והחלטה:

עניינה של המערערת כבר נדון בפני הבורר. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הערעור הנוכחי כהשגה על החלטת הבורר, אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, והמערערת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון בגלגול שני בעניינה.

כידוע, רשות שיפוטית, בישובה כערכאת ערעור, אינה מתערבת בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 2.6.04); מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407).

וכך קבע בית המשפט בע"א 640//85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598).

"לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם... בייחוד תמנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין..."

לא זו בלבד, אלא מהחומר שהוצג בפניי, נוצרת התחושה, כי המערערת מסרבת לקבל כל עמדה באשר היא, כל עת שהינה נוגדת לעמדתה האישית. כפי שציינתי, פסק הבורר שהוצג בפני המערערת, הבורר נתן את דעתו תוך התייחסות לכל קובלנה שהעלתה המערערת כנגד המשיב, וחרף זאת ממאנת המערערת לקבל את הנאמר.

נוצר הרושם כי כל עוד לא תקבל המערערת החלטה המצדדת בטענותיה, לא תשקוט. דעתי היא, כי התנהגות זו פסולה, בלשון המעטה. הליכים משפטיים אינם המקום להתקוטטות בינאישית שבין הצדדים ואינה מיועדת להלאות צד אחד ולחייבו להגיב לכל טיעון שיועלה על מאן דהוא, כאשר המטרה המוסתרת היא אך בשביל לבצע מעשי נקם ונקם שכנגד.

אלמלא חפצה המערערת לתקוף את החלטת הועד כראוי, הרי שהיא הונחתה על ידי מפקח האגודה כיצד לעשות זאת. המערערת, ששימשה כציר בתפקידי האגודה, ידעה, כי אם ברצונה לבטל את החלטת הועד, הרי שמחובתה קודם לעשות זאת בהליכים פנימיים אל תוך האגודה, כגון העלאת הנושא בפני האסיפה הכללית, ולא לפנות מיד בתביעה כנגד המשיב. דברים אלו מעלים תהייה, בתכלית האמיתית שלשמה הוגשה התביעה.

כפי שנוכחתי לדעת, המשיב כמו גם הועד בהחלטתו לאשר את החזר ההוצאות, לא סטו ולא חרגו מסמכותם. הנושא בתפקיד ציבורי, לא נדרש לממן מכיסו הפרטי את הוצאות הכלל. דברים קל וחומר הם כאשר התפקיד הינו בהתנדבות. כפי שהצביע הבורר, ההוצאות, שנפסקו לטובת המשיב, סבירים ותואמים להוצאות החודשיות, אותן נדרש המשיב להוציא נוכח תפקידו. דעתי היא, כי תביעה נגד המשיב, יש בכך בכדי להשיב רעה תחת טובה.

בנסיבות המתוארות מצאתי לחייב את המערערת לשלם למשיב, בהוצאות ההליך, בסך 600 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו. לא ישולם הסך הנ"ל במועד,  יישא הוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום קבלת ההחלטה ועד ליום התשלום המלא בפועל.