תביעת סלימה, חברת מושב מגדים, לסילוק ידם של רוכשי מגרשים בהרחבה מתחום חלקת א' שלה, נדחה על ידי בית המשפט.

במסגרת הליכים להרחבת מושב מגדים החכיר מינהל מקרקעי ישראל (להלן "המינהל") מגרשים. בין החוכרים שרכשו זכויות במגרשי ההרחבה בני הזוג שטרית, בני הזוג מצר ובני הזוג מקובסקי. (להלן: "החוכרים") כמקובל במושבים מסוג זה, בעלת המקרקעין היא המדינה, אשר קרקעותיה מנוהלים על ידי המינהל. בתביעה בתיק זה טוענת סלימה אברהם כי חלק מהמגרשים שהוחכרו מצויים בשטח הנחלה שנמסרה לה בעבר. לכן היא עותרת לסילוק יד החוכרים מהחלקה. המחלוקת בין הצדדים עניינה גבולות חלקתה של גב' אברהם וטיב הזכויות שרכשה.

רקע בין המינהל לסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן "הסוכנות") לבין מושב מגשים נחתם הסכם משולש, שמשמעו השכרת זכויות בשטחי המושב על ידי המינהל לסוכנות ומתן זכויות של בר-רשות למושב מגדים להחזיק בחלקת הקרקע שהוענקה לרשות המושב. יחידת קרקע זו מכונה על-פי ההסכם "משבצת" ועל כן מקובל לכנות את ההסכם המשולש גם כ"הסכם המשבצת". על פי הסכם המשבצת שכרה הסוכנות את שטח המשבצת לתקופה של 3 שנים. הסכם המשבצת חודש מעת לעת ועד היום מחזיק מושב מגדים בשטחים מכוחם של הסכמי המשבצת. בהתאם להסכם המשבצת רשאי מושב מגדים להעניק זכויות של ברי רשות לחבריו. שטח המשבצת חולק בין החברים לנחלות. כמקובל בישובים דומים הנחלות שהועמדו לרשות חברי מושב מגדים חולקו לחלקות שונות. כל חבר קיבל חלקה שהוגדרה כחלקה א', היא החלקה עליה נבנו בתי המגורים ובצמוד להם הוקצו שטחים לעיבוד חקלאי. כמו כן קיבלו החברים זכויות בחלקה משותפת של מושב מגדים שכונתה חלקה ב'. במסגרת חלקה ב' קיבלו החברים זכויות לעיבוד חקלאי.

במושב מגדים הוענקו לחברים נחלות בשטח כולל של כ-28 דונם, מתוכם כ-24.5 דונם בחלקה א' וכ-3.5 דונם בחלקה ב'. בשנת 1955 הוענקו זכויות של בר-רשות למר רפאל כהן בנחלה מס' 1 במושב. בשנת 1962 רכשו גב' אברהם ובעלה המנוח את זכויותיו של מר כהן בנחלה. גב' אברהם חתמה על הצהרה כי הינה מקבלת את הזכויות בחלקה כבת-רשות. למסמכי רכישת הזכויות לא צורפה תכנית מאושרת של שטח וגבולות החלקה. בשנת 1953 הכינה הסוכנות תכנית חלוקה של משבצת המושב. תכנית זו הוגשה לאישור המינהל ואושרה בשנת 1961. בשנת 1985 נערכה תכנית חדשה ביוזמת המינהל שנועדה לאפשר את רישום הנחלות בלשכת רישום המקרקעין. לשם כך אושרה תכנית. בתוכנית זו הורחב גם שטח המשבצת של המושב. נחלה מס' 1 סומנה כחלקה 19. מצפון וצמוד לחלקה 19 הוסף מגרש. בשנת 1995 הושלם הליך הרישום והמגרש סומן כחלקה 17. ביום 27/5/04 ביקשה גב' אברהם להגדיל את היקף זכויותיה בחלקה ב', דהיינו בחלקה המשותפת של חברי מושב מגדים. על פי החלטת מושב מגדים הוענקו לה זכויות ב-3.3 דונם נוספים. בשנת 1990 החלו מושב מגדים הליכים להרחבת המושב והוספת מגרשים לבניה. תכנית ההרחבה אושרה במוסדות המינהל. בין המועמדים נכללו גם החוכרים. חלקה 17 חולקה למגרשים. בני הזוג שטרית רכשו זכויות חכירה במגרש שסומן כמגרש 10, בני הזוג מצר במגרש שסומן 9 ובני הזוג מקובסקי במגרש שסומן 8. יצויין כי החוכרים חתמו בתחילה על הסכמי פיתוח עם המינהל ובסיום בניית בתיהם חתמו גם על הסכמי חכירה.

הטענות גב' אברהם טענה כי שטח הנחלה שנרכשה על ידה הייתה גדולה מאשר שטח חלקה 19 וכללה גם שטח קטן מתוך החלקה המסומנת היום כחלקה 17. מדובר בשטח של כ-2.725 דונם בצורת משולש. שטח המריבה היה בחזקתה בכל התקופה מאז שקיבלה את הזכויות בנחלה. היא כי עיבדה את שטח המריבה ואף נטעה עצים בגבולות החלקה המעובדת כך ששטח המריבה היה כלול בשטח המעובד. הגב' אברהם סומכת טענותיה גם על מפת מדידה משנת 1982 ("מפת פוירשטיין") , אשר ממנה ניתן להסיק כי שטח המריבה מהווה חלק מנחלתה. לכן היא טוענת כי היא המחזיקה בזכויות בשטח המריבה ועל כן עותרת להצהיר כי שטח המריבה הינו חלק מנחלתה וכי יש לפנות ממנו את החוכרים ולאסור על החכרת יתרת המגרשים "הפולשים" לתוך שטח המריבה. עוד טוענת התובעת כי יש להכיר בה כחוכרת של הנחלה.

ההגנה טענה כי שטח המריבה לא נמסר מעולם לחזקתה של גב' אברהם. בעת רכישת הזכויות בנחלה על ידי גב' אברהם ובעלה שטח המריבה לא היה חלק ממשבצת המושב ועל כן ברור שלא ניתן היה לצרפו לנחלת גב' אברהם. לגב' אברהם ניתנו זכויות בחלקה ב', לצורך השלמת השטח שהועמד לכל חבר, והדבר מעיד כי היא ידעה והסכימה לכך שחלקה א' שבחזקתה לא משתנה. "מפת פוירשטיין" אינה מפת מדידה מחייבת אלא נערכה לצרכים הפנימיים של מושב מגדים לשם סימון גבולות ההחזקה בחלקות. מפה זו לא יכלה להעניק לגב' אברהם זכויות שלא היו בידיה. יש לסמוך על מפות המדידה שנערכו לצורך רישום החלקות, מהם עולה כי שטח המריבה מצוי כולו בחלקה 17 ואילו חלקת גב' אברהם הינה חלקה 19. גב' אברהם פונתה משטח המריבה, ועל כן נתפסה החזקה בו על ידי החוכרים. לאחר שהחלו עבודות הבנייה בשטח המריבה הגישה גב' אברהם את תביעתה ואף עתרה למתן צווים זמניים האוסרים על החוכרים להמשיך ולבצע עבודת בנייה. בקשתה ואף בקשות נוספות שהגישה לאחר מכן נדחו. כתוצאה מכך נבנו בפועל בתי החוכרים.

דיון והכרעה המחלוקת העיקרית בה יש להכריע - האם שטח המריבה הינו חלק מנחלתה של גב' אברהם. האם היא קבלה עם רכישת הנחלה זכויות חזקה בשטח המריבה. ורק אם התשובה היא "כן" יהיה צורך לדון גם בשאלת טיב זכויותיה בנחלה. גב' אברהם לא השכילה להציג ראיה כלשהי לזכויותיה בשטח המריבה. לא הובאה כל מפת מדידה או תשריט שעל פיו נרכשו הזכויות על ידה או אפילו מפה ותשריט שעל פיהם קיבל מר כהן את הזכויות ממושב מגדים. כל  המפות שהוצגו נערכו לאחר מסירת הנחלה לגב' אברהם. לפי חוות הדעת מתברר שעד שנת 1985, שטח המריבה היה מחוץ למשבצת המושב. לכן, המסקנה המתבקשת היא שמושב מגדים לא יכול להעניק לגב' אברהם ובעלה, זכויות בשטח המריבה. התברר גם שמודד מטעם גב' אברהם כלל לא בדק את הזכויות בשטח המריבה, אלא רק ערך מדידה של השטח עליו הצביעה גב' אברהם על פי מפת פוירשטיין. גב' אברהם  הגישה גם תצהיר  בו ספרה כי היא ובעלה רכשו ממר כהן נחלה שבה חלקת בית בשטח של 26.7 דונם. גב' אברהם מאשרת כי היא ובעלה המנוח עיבדו גם את השטח שמצפון לחלקה. דהיינו, את השטח הכלול בחלקה 17, וגדלו בו מספוא. הם הפסיקו את העיבוד רק לאחר שנדרשו לפנות את השטח. בהתאם צמצמו את שטח העיבוד עד לדרך העפר שהיוותה לגרסתה הגבול שבין חלקה 19 לחלקה 17. בעדותה אישרה גב' אברהם כי חלקה 17 אינה שלה, אף כי הבהירה כי אינה יודעת בדיוק היכן הגבולות. כך גם עולה מבקשתה מהפיקוח במשרד העבודה מיום 27/10/94, שבה ביקשה אישור לעשות שימוש בשטח שמחוץ לחלקה ובתשובת המפקח  מיום 31/10/94 בה הינו מציין כי גב' אברהם "התפשטה לשטחים שאינם מיועדים לה".

מעדויות אלו ברור כי לתובעת אין ראיה בדבר גבולות החלקה שבה רכשה זכויות. יתירה מזו, עולה גם כי אין כל זיקה בין גבולות השטח שהוחזק על ידה בפועל לבין שטח הנחלה, שהרי היא מאשרת כי חרגה מגבול החלקה וכי היא ובעלה עיבדו גם שטחים סמוכים. היא אף מאשרת כי נדרשה לסלק ידה מהשטחים שנתפסו על ידה שלא כדין. כלומר, אין בהחזקתה בשטח המריבה, כדי להוות ראיה לכך ששטח המריבה מהווה חלק מנחלתה.

גם ההתבססות על מפת פוירשטיין אינה יכולה להועיל. מפת פוירשטיין הוכנה לבקשת מושב מגדים בשנת 1982, כלומר שנים רבות לאחר שהתובעת רכשה זכויות בנחלה. במפה אין התייחסות לגבולות משבצת המושב. המפה משקפת מצב החזקה ליום נתון ואין בה כדי להעיד על הזכויות שנרכשו על ידי כל אחד מבעלי הנחלה.

לאחר שהוחלט על הרחבת המושב ונקבעו מגרשי ההרחבה, ביקשה גב' אברהם להקצות מגרש בשכונת ההרחבה לבנה. היא  לא העלתה כל טענה כי ההרחבה עלולה לפגוע בזכויותיה בחלקה. היא גם לא פנתה למינהל ולא העלתה כל טענה כנגד תכנית ההרחבה ולא התנגדה לתכנית המתאר אשר סימנה את גבולות החלקות. כל אלו מעידים כי הגב' אברהם הבינה ששטח המריבה אינו כלול בנחלתה וגם בכך יש כדי לחזק את גרסת החוכרים.

סיכום   מכל האמור מתבקשת המסקנה כי גב' אברהם לא השכילה להוכיח כי היא בעלת זכויות כלשהן "בשטח המריבה". בשים לב למסקנה זו אין צורך לבחון את טיב זכויותיה שלה בנחלה. לכן, דין התביעה להדחות. גב' אברהם תשלם למושב מגדים הוצאות ושכ"ט בסך כולל של 15,000 ₪ ולכל אחד מהנתבעים הנוספים (המינהל, בני הזוג שטרית, בני הזוג מצר ובני הזוג מקובסקי), הוצאות ושכ"ט בסך כולל של 7,500 ₪.

ניתן היום,  כ"ט שבט תשע"א, 03 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

לאתר הבית של מושב מגדים