121 קיבוצים טוענים כי במשך שנים מנעה מהם רשות השידור הנחה המגיעה להם בתשלום אגרת הטלוויזיה

זוהי המרצת פתיחה שהוגשה על ידי קיבוץ אורים ו-120 קיבוצים נוספים, בה נתבקש בית המשפט להצהיר על זכותם של הקיבוצים וחבריהם לקזז מחובות עתידיים או חובות הקיימים כיום, שהם חבים לרשות השידור עבור אגרת החזקת מקלט טלוויזיה, את אותם סכומים המשקפים הנחה של 5% מאגרה זו, בגין כל אותם תשלומי אגרה ששולמו לרשות השידור על ידי הקיבוצים בין השנים 1982-1994.

טענת הקיבוצים הינה, כי באותם שנים, היתה בתוקף תקנה לפיה מי שמשלם את מלוא אגרת הטלוויזיה באמצעות גבייה מרוכזת, יהיה זכאי להנחה של 5% ממלוא האגרה, ועל אף שהקיבוצים שילמו באופן הנכנס תחת הגדרת גבייה מרוכזת, הם לא זוכו בסכום ההנחה, וסכום זה גם לא הוחזר להם. לפיכך, הם טוענים, כי אם הרשות תדרוש מהם כיום ובעתיד, לשלם את האגרה, הם יוכלו לקזז את אותה הנחה שלא קיבלו בשעתו.

מנגד, כופרת רשות השידור בקיום הזכות האמורה, וכן חולקת על הכימות הכספי ועל הנתונים והעובדות שלפיהם בוצעו חישובי הקיבוצים.

בית המשפט הבהיר, שבשלב זה יוכרעו רק חלק מהמחלוקות שבין הצדדים, ובין היתר בסוגיות הבאות: שאלת ההתיישנות; מי החייב באגרה, מלכתחילה, הקיבוץ או החבר אישית, והאם ניתן לדבר על גבייה מרוכזת; האם קיימת זכות קיזוז בסיטואציה המצטיירת מכתב התביעה; ועוד.

האם היה צריך להגיש את התובענה דנן בדרך של המרצת פתיחה או בדרך של תובענה ייצוגית?

על פי חוק תובענות ייצוגיות, תובענה ייצוגית הינה תובענה המנוהלת בשם קבוצת בני אדם, שלא ייפו את כוחות של התובע, ואשר מעוררת שאלות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה.

לדעת בית המשפט, התובענה דנן אינה מתיימרת לענות אחר הגדרה זו, ואף אינה כזו על פי נוסחה. ביתר פירוט, הבהיר בית המשפט, כי במסגרת המרצת הפתיחה, זכותם של הקיבוצים לסווג את ההליך באופן התואם את טענותיהם, ומאחר והם טוענים כי זכותם לתבוע את הקיזוז היא עצמאית וישירה, ואינה תביעה בשמם של החברים, נמצא שבשלב זה ההליך הראוי איננו תובענה ייצוגית.

האם התביעה תוקנה כדבעי, כפי שהורה בית המשפט העליון באחד ההליכים הקודמים, והיא נוקטת בסכום ההנחה הכולל המגיע לקיבוצים לטענתם, או שמא, אופן החישוב אותו ביצעו הקיבוצים הנשען על אומדנים, הערכות ומקדמים סטטיסטיים, אינו עומד בנטל הראיה הנדרש?

לעניין זה, הבהיר בית המשפט, כי אמנם בדרך כלל, מקום בו ניתן להניח עובדות וסכומים מפורטים ומדויקים לפני בית המשפט, מי שאינו עושה כן לא יוכל להיתפס כעומד בנטל הראיה, אך כלל זה אינו אבסולוטי, ובמקרים המתאימים, בהם אופיו וטבעו של הנזק מקשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, רשאי ביהמ"ש ליתן סעד על פי אומדן והערכה.

יחד עם זאת, הבהיר בית המשפט, כי אין באמור להוות אף ברמז, אינדיקציה למה שיוחלט במישור זה בהמשך, אלא רק להבהיר מדוע אין לקבל את טענות רשות השידור כי דין התביעה להדחות כבר כעת בשל כימותה הלא נאות.

האם רשאי הקיבוץ לייצג את חבריו?

נוסח הסעיף הטיפוסי בתקנוני הקיבוצים שהובאו לפני בית המשפט הורה, כי לשם קיום מטרותיו של הקיבוץ, הוא יהיה מוסמך לפעול כמיופה כח, בשמו ובמקומו של חבר הקיבוץ, בנכסיו של החבר, ואף להגשת תביעות והנהלתן ולניהול מו"מ בקשר אליהן.

אך רשות השידור טוענת, כי על פי לשון התקנונים, מוחרגים מהגדרת הנכסים מטלטלין לשימוש אישי, כדוגמת הטלוויזיות, ומוסיפה, כי בכל מקרה יפוי הכח התקנוני טעון השלמה על ידי פוי כח נפרד ומתן הודעה מוקדמת בכתב לחברים.

בית המשפט לא קיבל טענה זו, וקבע כי סעיפי יפוי הכח שהוצגו בהחלט נחזים כמכסים גם את תביעת הזכות להנחה של החברים, ודי בכך, מה עוד, שלאורך שנות התנהלותו של ההליך, לא אף חבר קיבוץ לא הביע מחאה או הסתייגות מינהול המשפט בשמו ובעבורו.

לסיכום נקודה זו, הבהיר בית המשפט, כי כל עוד אין כפל תביעה או מחאה מצד חבר המסרב להיות מיוצג על ידי הקיבוץ, אין אינטרס לגיטימי שיצדיק התעמקות ונבירה בקשר שבין האגודה הספיציפית לחבריה, ועל כן יש לקבוע, שהקיבוצים רשאים להתייצב בהליך הנוכחי גם כמייצגי החברים הבודדים.

מי החייב באגרה, הקיבוץ או החבר? והאם ניתן בכלל לדבר על גבייה מרוכזת?

בשלב זה, בית המשפט עוסק אך ורק בשאלות הבאות: האם החייב הוא החבר או הקיבוץ, ושאלת זהותו של הזכאי להנחה, קרי, האם הקיבוץ מעביר לרשות השידור תשלום מרוכז בעבור המקלטים שכל חבר וחבר חייב בגינם אגרה בנפרד, ואז הגבייה שהוא מבצע הינה גבייה מרוכזת הזכאית להנחה, או שמא הקיבוץ מעביר תשלום אחד בגין מספר רב של מקלטים שבבעלותו ובחזקתו, אלא שהם מחולקים לבתי החברים, ואז אין מדובר כלל על גביה מרוכזת, וממילא אין זכאות להנחה.

בית המשפט הבהיר, כי חובת תשלום האגרה מוטלת בחוק רשות השידור על החזקת מקלט, ומשמעות הדברים היא, שהזיקה הנדרשת אינה זו של בעלות במתקן, אלא החזקתו. מכאן, שהחבר הבודד, ולא הקיבוץ, הוא המחזיק החייב באגרה, והתשלום על ידי הקיבוץ ייחשב כתשלום באמצעות גביה מרוכזת.

מעבר לכך, קבע בית המשפט, כי אין זה מעניינה של רשות השידור מהו מנגנון ההתחשבנות בין הגוף המרכזי לבין הפרטים, וכל עוד מתקיים ההצדק שביסוד התקנה, קרי - תימרוץ מוסד הגביה המרוכזת לשם החיסכון במשאבים הנדרשים בהתנהלות פרטנית מול החייבים הבודדים, אין נפקות למערכת היחסים הפנימית שבין הגוף המרכז ליחידי החייבים.

האם עומדת לקיבוצים זכות קיזוז?

אין חולק, כי תביעת החזר והשבה, במתכונת כספית רגילה, אינה אפשרית בשל מגבלות ההתיישנות, ותרופתם היחידה של הקיבוצים יכול שתהיה בכך שיוכלו לקזז את החוב, ועל כן, עבר ביהמ"ש לבחון, האם במידה ויימצא בהמשך ההליך, כי לקיבוצים הייתה זכאות לקבלת ההנחה, הם יהיו זכאים להיפרע מהרשות בדרך של קיזוז הדרגתי מחיובי האגרה העתידיים עד סילוק מלוא החוב של רשות השידור?

מסקנתו של בית המשפט הייתה, כי לא קיימת מניעה חוקית לפרוע חובה אגרה לרשות השידור בדרך של קיזוז, על פי ההסדר שבחוק החוזים, ועל כן לקיבוצים או לחבריהם יכול שתעמוד זכות זו ואין מניעה מהדין להפעילה בהתקיים התנאים והנסיבות הנדרשים.

בהמשך הדברים דחה בית המשפט טענות שיהוי והתיישנות שהעלתה רשות השידור, תוך שהוא קובע, כי מהיבט שיקולי צדק והוגנות, מתחייב להכיר בקיומה הנמשך של זכות הקיזוז המהותית, גם לאחר התיישנותה הדיונית.

ביום 9.7.2013 דחה ביהמ"ש העליון בקשת ערעור אשר הגישה רשות השידור על החלטת ביהמ"ש המחוזי.

בית המשפט החליט להכיר בזכות הקיבוצים בתובענה לקבל הסעד שעתרו לו, בנתון להוכחתם, בהמשך, של רכיבי התביעה במישור כימות הסכומים והתפלגות קיזוזם ע"י המבקשים השונים, ובנתון להכרעה בטענות העובדתיות הפרטניות שלא נכללו ברשימת המחלוקות שנידונה לעיל.

לאתר קיבוץ אורים