תיק מס' 1154/345/05 גב' תלמה עתיר-איילון נ' קיבוץ עינת

 

עיקרי העובדות שלעניין:

עסקינן בשאלת חברותה של המשיגה בקיבוץ עינת (המשיב). גדר המחלוקת בין הצדדים הינה, האם ניתן לראות במשיגה כחברה בקיבוץ, מכוח התנהגות הצדדים ויחסי הגומלין שנרקמו ביניהם במשך התקופה שמתגוררת המשיגה בקיבוץ.

 

המשיגה הינה בת 37 ובת להורים חברי הקיבוץ. המשיגה נולדה בקיבוץ והתגוררה בו כל חייה, ולאחר תום שירותה הצבאי הצטרפה ל"הסדר בנים" בקיבוץ. מאז ועד היום, לאמיתו של דבר, המשיגה לא התקבלה מעולם כחברה "בדרך המלך" בקיבוץ, קרי, ע"י אישור האסיפה הכללית, אלא דה פקטו הוענקו לה זכויות מטעם הקיבוץ, כמו גם חובות למיניהן. 

 

שאלת חברותה של המשיגה אינה עולה ונידונה פעם ראשונה, נוכח התקיימותן של שתי חקירות שונות ע"י שני חוקרים. מר שרגא פולק כחוקר הראשון ומר מורן בן נעים כחוקר שני, אשר כל אחד מטעמו והתרשמותו האישית לאור העובדות והטיעונים שהוצגו בפניו, החליטו להמליץ שלא לראות במשיגה כחברה בקיבוץ.

 

הליכי החקירה הנ"ל הינם בהתאם להוראת סעיף 43 לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), התשל"ה- 1975 וסעיף 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג- 1973.

 

ההליך הנוכחי מתקיים כהשגה על החלטתו של החוקר השני, כאשר לטענת המשיגה, דו"ח החקירה שהוציא החוקר (מורן בן נעים) תחת ידו, לוקה בחסר ואין בו בכדי להכריע בשאלת חברותה.

 

עיקר טיעוני המשיגה:

המשיגה מונה בעיקרי טיעוניה את העובדות אשר יש בהם להראות כי פרקטית נהג בה הקיבוץ כחברה, כך לדוגמא טוענת המשיגה כי לדבריה..:

משך שנות מגוריה לא נדרשה לשלם שכ"ד על מגוריה בקיבוץ.

קיבלה תקציב רגיל כשאר החברים.

הקיבוץ הפריש כספים לקופות הגמל על שמה, תוך שהוא מנצל דיווח עליה כחברת קיבוץ.

קיבלה כשאר החברים מתנות לפסח.

כיוון ובעלה של המשיגה אינו חבר הקיבוץ, על כן מימן הקיבוץ מחצית מתשלומי הגן של בן המשיגה.

משך שנים רבות עבדה בגני הילדים בקיבוץ מבלי ששולם לה תמורה על כך.

בשנים האחרונות עובדת במתן טיפולים אלטרנטיביים והתשלום בגין עבודתה משולם ע"י לקוחותיה לקופת הקיבוץ. מה גם שהחשבונית המופקת עבור התשלום הינה חשבונית של הקיבוץ.

הינה זכאית להשתמש ברכבי הקיבוץ.

ברשימת החברים של הקיבוץ מופיע שמה כחברה.

קיבלה הזמנה לאסיפת החברים של הקיבוץ, אם כי לא הופיעה

אליהן, בין היתר מפאת העדר עניין.

הקיבוץ דיווח עליה כחברה לרשויות המס.

תשלומי קצבאות ילדיה נכנסו לקיבוץ. כמו כן מענק הלידה.

לאחר לידת בנה זכתה לזכויות הניתנות לחברים אחרים בקיבוץ.

הדירה שמתגוררת בה, תואמת בגודלה את הדירות שמקבלים חברי

הקיבוץ.

הקיבוץ הודה בכתב ובכמה הזדמנויות במכתבים שונים כי היא חברה

בקיבוץ.

 

כמו כן, המשיגה מביאה את החלטת הרשם בעניין ציפורה קורן רוזנר, בה נקבעו הפרמטרים המעידים על הכרה בחברות. לטענתה, פרמטרים אלו עונים בכדי שתחשב כחברה.

 

כמו כן המשיגה קובלת על החוקר מורן בן נעים אשר בעבודתו ביצע עבודה חלקית ומקוטעת ואינו הביא את הדברים כפי שנאמרו מפי אומרם ובשל כך אין לייחס חשיבות מרבית לממצאי החקירה.

 

זאת ועוד נתמכת המשיגה בפס"ד 189/221/07 בעניין קיבוץ גבעת חיים, בו נפסק כי אין לתת משקל רב לעניין "ההשתתפות באסיפות הכלליות" ואין בעובדה של היעדר השתתפות בהצבעות, לשקף נכונה את ההתנהגות הנדרשת לצורך הכרה בחברות. בפסק דין זה יש לטענת המשיגה לדחות את טענות הקיבוץ לעניין אי השתתפותה של המשיגה באסיפות הכלליות, כראייה לכך שאינה חשה כחברת קיבוץ.

 

עוד טוענת המשיגה כי חרף שניסתה בעבר להתקבל לקיבוץ ונענתה בשלילה, עדיין אין בכך לשלול ממנה את הזכות לדרוש הכרה בחברות ע"פ תקנה 2א' לתקנות האגודות השיתופיות. כסייעתא לכך נתמכת המשיגה בעמ"נ 233/04 אופירה צור נ' קיבוץ רמת הכובש, בו נקבע כי ניתן להכיר בחברות על פי תקנה 2א' למרות ניסיון להתקבל כחברות בדרך הפורמאלית.

 

 

 

 

עיקרי טיעון מטעם המשיב:

הקיבוץ בעיקרי טיעוניו בחר מטעמי נוחות ולשם קיצור היריעה שלא להגיב על כל טענה עובדתית שטענה המשיגה (עובדות המובאות בסעיף 5 להחלטה זו). תשובותיו של הקיבוץ לטענות אלה משולבות בתגובתו באופן כוללני.

 

המשיב מפנה להחלטתו של החוקר מורן בן נעים ואמירתו המפורשת לעניין מכלול הראיות שהוצגו בפניו, ולפיהן אין לראות במשיגה כחברה וזו לשונו של החוקר בסעיף ... לדו"ח החקירה:

"לא נסתרו מנגד עיני ראיותיה של המבקשת התומכות, לכאורה, בטענותיה לעניין חברותה בקיבוץ. אלא שממכלול הראיות והתרשמותי מנציגי הקיבוץ, נוכחתי עד כמה נהג הקיבוץ במבקשת כתלויה ולא כחברה. ייתכן ואולי הייתה נוחה למבקשת העובדה, שהתקציב והתנאים אותם היא מקבלת מהקיבוץ דומים לאלו שמקבל חבר ולפיכך, לא ראתה צורך לפעול בכדי לעגן את מעמדה בקיבוץ. כך גם נוכחתי כי המבקשת לא חשבה כי נהגו בה כחברה".

 

טוען המשיב כי קבלת טענותיה של המשיגה תביא לתוצאה אבסורדית ולפיה כל מועמד של "תלוי בחבר קיבוץ" יוכר כחבר לאור התנהגות הקיבוץ עימו. חרף זאת שהחובות והזכויות של חבר קיבוץ זהות כמעט כליל לזכויות וחובות של חבר קיבוץ, אין לראות בתלוי כחבר.

 

המשיב מפנה לדו"ח החקירה הראשון, כאשר בדו"ח זה העידה המשיגה מפורשות בפני החוקר הראשון מר שרגא פולק, כי אין לה זכות לבחור ולהיבחר ואינה משתתפת באסיפות הכלליות, ואילו בחקירה השנייה שנתקיימה, שינתה המשיגה את עדותה כאשר העידה בפני החוקר שהינה מוזמנת לאסיפות הכלליות אך אינה מגיעה אליהן מפאת חוסר עניין. לדעת המשיב שינוי מהותי כל כך בעמדת המשיגה יכול להעיד על ניסיון לעוות את העובדות כך שתיווצר תמונה שגויה של המציאות בדבר יחסי הצדדים.

 

לטענת הקיבוץ לאחר תום שירותה הצבאי הצטרפה המשיגה להסדר בנים לומדים בקיבוץ. במסגרת הסדר זה, זכאית הייתה המשיגה לקבל מימון לימודים על ידי הקיבוץ, כנגד ימי עבודה. תוקפו של הסדר לימודים זה, לגבי כל בן היה למשך לא יותר מחמש שנים. מעמדם של בנים בהסדר בנים לומדים היה זהה למעמד חברים רק לעניין תקציבים ודיור.

 

הקיבוץ טוען כי לאחר חלוף החמש שנים הסתיים מעמדה של המשיגה כבת משק בהסדר לימודים והיא לא הצטרפה לכל הסדר אחר ואף אינה ביקשה להתקבל לקיבות כמועמדת וכחברה.

 

הקיבוץ טוען כי מאז שחרורה של המשיגה מצה"ל, תמך בה הקיבוץ, בשל קשיים מהם בסלה לרבות קשיי תפקוד. במשך כל התקופה בשל קשייה של המשיגה ובשל מצבה הרפואי הקשה של אמה לאורך שנים רבות, אפשר הקיבוץ למשיגה לשהות בקיבוץ, ולהיות בו במעמד שמוגדר כ"תלוי בחבר" או "קרוב של חבר", מעמד הניתן לבנים התלויים בהוריהם חברי הקיבוץ.

 

בקיבוץ אין ולא היו החלטות פוזיטיביות באשר להגדרת "תלוי", למעט ההגדרות אשר פורטו בתקנון הקיבוץ כנוסחו בזמנים הרלוונטים. עובדה זו איפשרה לקיבוץ גמישות בקבלתו תלויים ליישוב הקיבוצי.

 

עוד טוען הקיבוץ כי אין מקום להחיל בענייננו את  תקנה 2א' מכיוון ומעולם לא נהג בה כחברה אלא כתלויה. גם העובדה שלא הצביעה ולו פעם אחת במהלך חייה יש בכך להראות כי אינה חשה כחברה. הקיבוץ מוסיף עוד, כי המשיגה אינה קיבלה גמול ותק המוענק לחברי קיבוץ לפי וותקם בקיבוץ, דבר המוכיח על סטטוס המשיגה כתלויה ולא כחברה. לטענת הקיבוץ העובדה שמישהו מכניס את כל משכורתו ואינו חבר אלא תלוי, קיימת כיום בעשרות קיבוצים ברחבי הקהילה הקיבוצית ובשל כך אין לייחס לעובדות המתוארות בידי המשיגה, כהתנהגות עם חבר.

 

לדעת הקיבוץ טענת המשיגה כי היא ביקשה להתקבל כמועמדת וכחברה, אולם נדחתה, מעידה יותר מכל כי המשיגה ידעה ידיעה ברורה וממשית כי אינה חברת הקיבוץ.

 

עוד טוען הקיבוץ כי אם יוחלט על המשיגה שהינה חברה, יהיה בכך אפליה ביחס ליתר בני הקיבוץ, כאשר כל בן קיבוץ המבקש להתקבל לחברות נדרש להצבעת האסיפה הכללית.

 

המשיב בעיקר טיעוניו מתייחס אף לפסיקה שהובאה ע"י המשיגה ומאבחן בין העובדות המתוארות בפסק הדין לבין העובדות במקרה דידן, כך שאין לעשות אנלוגיה בין המקרים.

 

לאור כל זאת טוען הקיבוץ כי המשיגה הינה ברת רשות בקיבוץ, התלויה בחבר קיבוץ בהתאם לקבוע בסעיפים בתקנון בקיבוץ.

 

דיון:

 

טרם נדון לגופה של החלטה, אודה ואמר כי החלטות מהסוג שכזה הינן החלטות מורכבות ומייגעות. נראה כי הדין ודברים בין הקיבוץ והמשיגה נטוע בתוכן, או ליתר דיוק, בפרשנות אשר יש ליצוק להתנהגות שהתרחשה ביניהם. להבדיל מפלוגתא משפטית מצויה, בה נדרשת פרשנות משפטית או קבילותו של עדות אחת הצדדים על פני השני, במקרה שלפנינו נראה כי קו דק מן הדק עובר בין טענות הקיבוץ למשיגה, כאשר לרוב לית מאן דפליג על העובדות, למעט אי פה ושם. על כן אין להכריע בנקל לטובת מי מהצדדים. המציאות ההיסטורית בהתנהגות הצדדים מאז ועד היום, יכולה לסבול את עמדתה של המשיגה כמו של הקיבוץ, ונראה כי בכדי להבין את התנהגות על בורייה אנו נצרכים להיות "בוחני כליות ולב".

 

יפים לכך זה דבריו של השופט ויתקון ב Witkon," Some Reflections on Judicial law making", 2 isr. L. Rev. 475, 480 (1967).:

"It is always easy to decide between right and wrong; the difficulty begins where you have to decide between two different kinds of right".

 

הדרן לענייננו: הרקע המשפטי לתיק זה נעוץ בכלל לפיו, קבלה לחברות תהיה באמצעות האסיפה הכללית. משלא נתקבל החבר בדרך זו, או אז נעמדת לו הזכות לדרוש לראותו כחבר לאור תקנה 2א' לתקנות האגודות השיתופיות (חברות)- התשל"ג 1973 הקובעת (להלן "התקנה"):

"נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה".

 

לפנינו תקנה המכירה בקבלה לחברות מכוח התנהגות. היינו, הכרה בחברות דה-פקטו יוצרת חברות כשרה דה-יורה. התקנה קובעת כי פעמים והתנהגות הקיבוץ כלפי אדם כחבר, דיו בכך בכדי להקנות סטטוס של חבר, חרף היעדר הליך קבלה פורמאלי הנהוג בידי הקיבוץ.

 

בגוף התקנה עצמה מופיע החריג שבה, משל "השטר ושברו". החריג לתקנה זו הינו, כי במידה ובתקנון האגודה ישנה הוראה מפורשת שאין לראות בהתנהגות הקיבוץ כלפי האדם כהתנהגות כלפי חבר באגודה, הרי שאין בהתנהגות זו בכדי להכיר דה-יורה בחברות. נעשתה התקנה כאומרת "דין תקנון האגודה גובר על התקנה" ובו בעת שהתקנון קובע כי אדם זה לא יוכר כחבר אזי הסטטוס ייקבע בהתאם לתקנון.

 

ישאל השואל, מהו הרף הדרוש לתקנון האגודה בכדי שיתקיים בו החריג לתקנה?, ויוסבר: ברי לכל, כי במידה ובתקנון האגודה לא מוזכר מאומה ולו בקורטוב של רמז, סעיף השולל חברות כלפי אדם חרף שהתנהגו בו כך, או אז התקנה 2א' נכנסת היישר בנעלי התקנון ומקנה חברות. כמו כן באופן קוטבי, ברי לכל, כי במידה ויש סעיף בתקנון הקובע "ברחל בתך הקטנה" שאין בהתנהגות כל שהיא להקנות חברות, כמובן ובמקרה זה מתקיים החריג לתקנה. בין מצבים דיכוטומיים אלו ישנם מקרים הנופלים בתווך, כך שלא ניתן לומר בנקל כי מתקיימת התקנה, מה גם שלא ניתן לומר בנקל שמתקיים החריג.

 

לשון אחר: האם רק ובמקרה יהיה מופיע בתקנון האגודה סעיף הקובע כהאי לישנא "אין לקבל לחברות בדרך של התנהגות", אז ורק אז מתקיים החריג. או שמא בכל מקרה ומופיע סעיף מפורש בתקנון האגודה ומשמע ממנו כי בהתנהגות האגודה אל החבר אין לו לראות בו כחבר, גם סעיף יש בו בכדי לדחות את תקנה 2א' נוכח התקיימות החריג שבה.

 

נתתי דעתי בעניין ואומר כך: בדוק ותמצא כי לא נאמר בחריג לתקנה כך "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה.... יראו אותו כחבר באגודה... זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת האומרת שאין לראות בהתנהגות כדרך קבלה", אלא לשון החריג לתקנה הוא "....זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה". מכאן, יש לפרש את לשון תקנה 2א' כי בכל מקרה וקיימת הוראה מפורשת בתקנון האגודה אשר יש בה לקבוע כי אין לראות בהתנהגות האגודה כלפי האדם כדרך של קבלה לחברות אזי החברות לא תוכר דה-יורה חרף התקיימותה דה-פקטו.

 

יודגש כי אכן התקנה דורשת בשביל התקיימות החריג הוראה מפורשת ולא להסתפק בהוראה ערטילאית, אך אין בתקנה דבר וחצי דבר לקבוע כיצד תנוסח הוראה מפורשת זו.

 

מן הכלל אל הפרט: הדרישה הנצרכת בחריג לתקנה 2א' הינה כל הוראה מפורשת בתקנון האגודה, דעתי היא כי החריג מתקיים במקרה דנן ויבואר.

 

בתקנון של המשיב מופיעים בין היתר הסעיפים הבאים.

סעיף 72:

"אם יש ביכולתו של הקיבוץ ולפי מידת יכולתו, יושיט הקיבוץ תמיכה כספית ואחרת להורי חבר, החיים מחוץ לתחום היישוב הקיבוצי, ובמקרים מיוחדים גם לקרובי משפחה אחרים הנזקקים לדעת הקיבוץ לתמיכה לצורך קיומם".

סעיף73:

"במקרים מסוימים יקבל הקיבוץ ליישוב הקיבוצי הורים של חבר- ובמקרים מיוחדים גם קרובי משפחה אחרים- לפי עקרונות הנקובים בסעיף 72, אולם הקיבוץ רשאי לסרב, במקרים שימצא לנכון, לקבל הורה קרוב כאמור ליישוב הקיבוצי מבלי שיהיה חייב לנמק סירובו".

 

סעיף 80:

            הורה או קרוב אחר שנתקבל לגור בקיבוץ על פי הוראות סעיף 73( להלן בסעיף זה "תלוי בחבר הקיבוץ") חייב:

למלא אחר הוראות הרשויות המוסמכות של הקיבוץ ולהתאים עצמו לאורחות  חיי הקיבוץ.

להעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתו ולציית להוראות הרשויות המוסמכות של הקיבוץ בכל הנוגע לקביעת עבודתו וסדרי עבודתו, על כל הקשור בכך.

אם היו לו נכסים, או הכנסות ממקור כלשהוא, חייב הוא להשתתף בהוצאות החזקתו והחזקת התלויים בו, אם נתקבלו ליישוב כנלווים אליו, בניכוי ערך עבודתו ועבודת התלויים בו בקיבוץ בהתאם לסדרים שייקבעו על ידי הקיבוץ ובהתאם לחשבונות המקובלים בקיבוץ.

הקיבוץ והתלוי בחבר קיבוץ רשאים לערוך הסכם בכתב ביחס לדרכי השימוש בנכסי אותו תלוי, וכן מותר בהסכם בניהם בכתב להתנות על הוראות הפיסקות(ב) ו-(ג).

 

81. תלוי בחבר קיבוץ יהיה בר רשות בלבד ביישוב הקיבוצי כל זמן ישיבתו בקיבוץ, והאסיפה הכללית רשאית, בכל מועד שהוא, לבטל רשות זו ולהפסיק את ישיבתו ביישוב הקיבוצי, לפי שיקול דעתה בלבד, ומבלי שתהיה חייבת לנמק החלטתה.

 

82. ...

 

נראה כי בתקנון הקיבוץ יש שלל הוראות מפורשות האומרות שאין לראות בהתנהגות של הקיבוץ כלפי אדם כלשהוא בדרך מסוימת כחבר אלא כתלוי. דעתי היא כי סעיפים אלו מקיימים את הנדרש בכדי לחסות בצל החריג של תקנה 2א' (כלומר, שלא תוכר החברות). יתרה מזאת, סעיפים אלה עדיפים ורצויים יותר על פני סעיף כללי הקובע כי אין לקבל לחברות בדרך של התנהגות, שהרי באמירה כזו של אין לקבל לחבר מישהו בדרך של התנהגות עדיין אין בתקנון האגודה דבר מה שמסביר מדוע התנהגה האגודה כך כלפי האדם והדבר נותר כתמוה. אך הוראות המצויות בתקנון המשיב דנן, ראשית יש הוראות מפורשות הקובעות שאין לראות בהתנהגות זו כחבר , ובד בבד מסביר תקנון המשיב שהתנהגות זאת הינה לאור היכרותו של הקיבוץ באדם כתלוי ולא כחבר.

 

פרשנות זו לתקנה 2א' נכונה כנכון היום ותואמת את הלשון הדווקנית של הנאמר בתקנה, ויותר מכך אף עונה בהחלט לפרשנות התכליתית של התקנה. תכלית תקנה 2א' הינה לקבוע כי דרך כלל התנהגות רבת שנים, בנסיבות העניין תוכר כחברות, אך במידה ויש הוראה בתקנון הנוגדת לתקנה זו, הרי שאין לכפות על הקיבוץ קבלה של חברות בדרך התנהגות. משכך, נראה כי תכלית זו מתקיימת במקרה בין הצדדים, כאשר הקיבוץ טוען כי אורח החיים שניהלה המשיגה בקיבוץ היה בהתאם לסעיפים בתקנון הקובעים כיצד ינהג הקיבוץ בתלויים.

 

זאת ועוד, קיים היבט נוסף מדוע אין לראות בהתנהגות זו של הקיבוץ כלפי המשיגה כחברה אלא כתלויה. הרי במידה ואקבל את עמדת המשיגה, הרי שבכך מאיינים את כל הסעיפים בתקנון הקיבוץ הקובעים מסמרות לעניין "תלוי בחבר קיבוץ". אם נכפה על הקיבוץ לקבל את המשיגה לחברות לאור התנהגותו עימה למשך השנים, הרי שאנו גודעים את הנקבע בתקנון הקיבוץ האומר מפורש כי רשאי הקיבוץ לקבל תחת חסותו תלויים בהתאם לחובות וזכויות למיניהן. כיצד נבוא כעת ונאמר שהתנהגות הקיבוץ עם אדם כל שהוא - באופן של מקבל ונותן מהקיבוץ - תוכר כחברות, שעה והתקנון עצמו קובע כי הוא תלוי ולא חבר.

 

לאחר שהנחתי את התשתית הנורמטיבית להליך זה, אתייחס ספציפית לעובדות שהתרחשו בין הצדדים. טרם זאת אדגיש כי ההסתכלות על התנהלות הצדדים לאורך השנים צריכה להיות הסתכלות על מכלול הנסיבות. בהשאלה מעולם הפסיכולוגיה, ידועה תיאוריית ה"גשטאלט", אסכולה פסיכולוגית זו סוברת כי 'השלם הוא יותר מסכום חלקיו', כך שפירוק תבנית כלשהי לחלקיה אינו מסייע להבנת התבנית. לענייננו, נעזרנו באסכולה ולו כדי להדגיש, כי לטעמי אין טעם לדון בהחלטה זו בכל פרט ופרט עובדתי לגופו, אלא יש להסתכל על התמונה יותר בכלליות ולראות האם התנהגות הצדדים יש בה בכדי לראות במשיגה כחברה בקיבוץ.  כך החלטה זו אינה תדון בפרט פרט לגופו אלא אנסה לרדת לתבנית הכללית שנוצרה בהתנהגות בין הצדדים.

 

מן הכלל אל הפרט: במקרה דנן, לא מצאתי משהו חריג היכול להעיד יותר מכל כי הקיבוץ ראה המשיגה כחברה. אמת כי ישנן עובדות שהמשיגה מתארת בעיקר טיעוניה המצביעים על כך שהמשיגה הייתה בעלת זכויות וחובות כלפי הקיבוץ, אך לא בכל פעם ומתקיימת זיקה בין קיבוץ לאדם המתגורר בו, יש בזיקה זו בכדי להעיד על חברות דה-פקטו. הזיקה המתוארת בידי הצדדים קיימת כיום בעשרות קיבוצים ברחבי הקהילה הקיבוצית ובשל כך אין לייחס לעובדות המתוארות בידי המשיגה, כהתנהגות עם חבר.

 

המשיגה בטיעוניה מעוניינת לתאר את ההיסטוריה בינה לבין הקיבוץ כהתנהגות רבת שנים ובמצב עלום ללא הגדרה פורמאלית, אך לדעתי המצב לא עלום כלל ובעל הגדרה פורמאלית לעילא, והוא "תלוי בחבר קיבוץ". הכרה בחברות נוצרת כאשר ההתנהגות בין הצדדים נשאבת לתוך ואקום משפטי הממאן לבאר מדוע התנהגו כפי שהתנהגו, אך במקרה ובתקנון הקיבוץ מופיע הגדרה מנומקת היטב להתנהגות זו, מנין לנו לקבוע כי התנהגות זו הינה חברות.

 

ולא עוד אלא שהתרשמות החוקרים אשר בדקו באופן אישי את העובדות יש לייחס לכך משקל לא מבוטל בלשון המעטה, אכן ויכול להיות שהדו"ח שנכתב לוקה בחסר ואינו מפרט דיו את הדרך בה הגיע למסקנה, אך עדיין החובה להבדיל בין חוסר נימוק פה ושם, דבר שבהחלט לא ראוי ולא תקין, לממצא בכללותו. במליצות אומר כי אין "לשפוך את האמבט עם התינוק" ולקבוע כי בעצם כל מה שנאמר בדו"ח, המציאות היא ההיפך. אף לאחר ההערות שמציינת המשיגה לדו"ח החוקר השני, עדיין ההכרעה שנכתבה על ידיו אינה תלויה על בלימה, אלא מנמקת ומפרטת את הנתונים שהובילו את החוקר למסקנתו.

 

אצטט מלשונו של החוקר בדו"ח החקירה בסעיף :

מדברים אלו ניתן ללמוד, כי לכל הפחות עד תקופה זו ראתה המבקשת את עצמה כמי שאינה חברה בקיבוץ ומבקשת היא לעגן את מעמדה כשל חברה בו באמצעות הגשת מועמדות ולאחר מכן, על ידי הליך של הצבעה באסיפה הכללית. התנהגות המבקשת כלפי הקיבוץ, עד למועד קיומה של החקירה הראשונה לא שונה ומשכך, ניתן ללמוד כי אף היא לא ראתה את עצמה כחברה.

 

שלל הראיות והתימוכין שהוצגו בפני על ידי הצדדים, מוכיחים מעל לכל ספק כי הקיבוץ נהג במערערת כתלויה וסיפק לה את כל צרכה מעל המתבקש, כאשר כל רצונו היה לאפשר לה לרכוש השכלה ומקצוע, אשר יאפשרו לה להתפרנס בעתיד מבלי שתזדקק לעזרת הקיבוץ. המבקשת אף לא סתרה עובדות אלו.

 

המבקשת העידה בפני כי מעולם לא השתתפה באסיפות הכלליות בקיבוץ וזאת מפאת חוסר עניין בתוכנן. דבר זה תמוה בעיני, במיוחד לאור העובדה שהמבקשת לטענתה, ראתה עצמה כחברה משך כל השנים. הייתכן כי לא מצאה עניין באף אסיפת חברים משך כל השנים, בייחוד בזמן שהקיבוץ עובר זה זמן, שינוי באורחות חייו, לו שותפים כל החברים והמבקשת לא מצאה עניין לבוא ולהשפיע גם על עתידה שלה.

 

ובסיפא של דו"ח החקירה..:

הריני להמליץ לאור כל הממצאים והמסקנות בדו"ח שלהלן, לקבוע כי המבקשת אינה חברה בקיבוץ.

 

מדברים אלו ניתן ללמוד כי החוקר ביקש ממצאים, שקל ראיות, בחן עובדות, קיים דיונים ולאחר מכן הוציא החלטתו. החוקר בדק בעין אובייקטיבית את מסכת האירועים והזיקה ההדדית בין הצדדים, לא הותיר את מסקנתו כסברת כרס, על כן אין סיבה להפוך את החלטתו.  

 

כאן המקום לציין כי חקירתו של המשפטן מורן בן נעים באה לאחר חקירתו של מר שרגא פולק, אשר בה הגיע למסקנה זהה והמליץ אף הוא, שלא לראות במשיגה כחברה.

 

לעניין ההשתתפות באסיפות הכלליות, אכן מקובלת עליי עמדת הקיבוץ בהערתו, כי שינוי עדותה של המשיגה בעניין מעלה שאלות תמוהות. תחילה ציינה המשיגה בפני החוקר הראשון כי אינה הוזמנה כלל לאסיפות, ואילו בעדות בפני החוקר השני, שינתה את גירסתה באומרה, שאמנם הוזמנה אולם לא מצאה עניין בכך. אוסיף ואומר כי עדיף והייתה המשיגה מוכיחה, שאכן הוזמנה לאסיפות הכלליות ע"י צירוף מסמך כל שהוא המאמת זאת. כפי שעולה מכתבי טענותיה של המשיגה, נוהגת הלה לשמור מסמכים שונים ופחות רלוונטיים לאורך זמן (כגון, מסמכים לרשות השידור וכו' – נספח 6 לכתב ההשגה) ועל כן קל היה לקבל את טענתה כי אכן הוזמנה, במידה והייתה מעגנת זאת במסמך כדין מטעם הקיבוץ.

 

העובדה שהמשיגה ביקשה להתקבל לחברות ונענתה בשלילה, אין לפסוח על כך מבלי לתת לכך את הדגש הראוי. עובדה זו מצטרפת לכלל השיקולים בבואנו להכריע האם תוכר כחברה או לא. אמנם המשיגה שוללת את ההתייחסות לנתון זה תוך הפנייה לפס"ד 233/04 אך חשוב לציין וכפי שהבאתי ברישא לדיון, שבהחלטות מסוג שכזה אין לבצע אנליזה קומנסנסית בין מקרה למשנהו. פעמים וקצר המצע מהשתרע בכדי להעלות בפירוט רב את מכלול האירועים כמקשה אחת בפסק דין כזה או אחר, וכך טועים בעלי הדין המנסים לדלות מפסק הדין הקונקרטי היקש לנסיבות שלהם עצמם.

 

לא תמיד ניתן לפרק לגורמים את הנתונים והנסיבות שהובילו לתוצאה הסופית  בפסק דין שונה, בכדי לגזור ממנו נורמה משפטית וקביעתה כהלכה. דברים אלו באים בכדי לשלול את הסתמכותה של המשיגה על פסה"ד שניתן בעניינה של אופירה צור. המעיין ולומד את טמפרמנט היחסים שהתקיימו בין הצדדים במקרה אופירה צור ישכיל כי אין הנידון שם דומה לראייה שכאן. בפסה"ד שם, העובדות היו שונות לחלוטין, כך שהיו עובדות פוזיטיביות המוכיחות כי הקיבוץ נהג בגברת צור כחברה, מה גם שהיו ראיות נסיבתיות להעמיד כי היה לקיבוץ אינטרס בקבלתה לחברות. אעמוד על חלק מן הדברים.

 

שם (בפסה"ד) העובדות היו שלא הותר לה להשתמש ברכב פרטי ודרשו ממנה להתנהג כשאר חברי הקיבוץ. במקרה שלפנינו לא מצאתי נתון שכזה, אשר יכול להוכיח שהקיבוץ שלל מן המשיגה, כל התנהגות שלא בהתאם לחברי הקיבוץ. בשנת 1992 נערך הסכם בין המערערת לקיבוץ ובו נערך בשנת 1992 הסדר בין המערערת ובין המשיב בו נאמר בסעיף 4 כי "המשק ישלם עבור פירה מסים לקופת-חולים והיא תקבל שירותי בריאות כמקובל לגבי חברים ברמת הכובש". במקרה שלפנינו לא הונח לפניי אף מסמך שנערך בין הצדדים והקובע שהקיבוץ יממן דבר מה למשיגה כשאר חברי הקיבוץ.

 

מוטב לצטט את התרשמותה של שופטת המחוזי בהגיעה למסקנה על טיב היחסים בין הצדדים בפסה"ד צור:

המערערת חיה בקיבוץ חיי קהילה מלאים ומשתתפת באירועים החברתיים המתקיימים בו. היא אף קיבלה הזמנות לאסיפות הכלליות שבקיבוץ, אך כמו חברי קיבוץ רבים אחרים, לא השתתפה בהן בפועל (בדו"ח החוקר מטעם רשם האגודות נרשם כי ההשתתפות באסיפות בקיבוץ דלילה ביותר). במקרה שלפנינו לא השתכנעתי כי אכן המשיגה הוזמנה לאסיפות הכלליות...

....

ביום 10.10.02 הגיש החוקר את הדו"ח ובו המלצה "לקבוע שהגב' צור הנה חברה לכל דבר בקיבוץ רמת הכובש"...

.....

כי הקיבוץ קיבל ממנה במשך למעלה מעשרים שנים את מלוא קניינה, זמנה, מרצה ומשאביה המקצועיים והפיזיים ורק משהחלו בקיבוץ בהליכי הפרטה, התנכרו אליה לפתע מוסדות הקיבוץ והכל תוך ניסיון לנשלה, בהגיעה לגיל 78, מכל זכות ומעמד בקיבוץ.....

.....

המערערת לא התקבלה לקיבוץ כמי שנזקקה לתמיכת חבר הקיבוץ לצורך קיומה. המערערת הנה בעלת מקצוע חופשי, עם יכולת השתכרות, הכנסותיה מעיסוקה ברפואה נמסרו לקיבוץ והקיבוץ חפץ בהכנסותיה. יתר על כן, גם עבודתה במסגרת הקיבוץ (במפעל, במעון, במטבח ובפרויקט קליטת העולים) מהווה מקור לרווח יצרני וכספי. על כן, הגדרת המערערת על ידי הרשם כ"תלוי" המהווה נטל ומעמסה על המשיב, הנה מוטעית....

 

צא ולמד כי כל פסיקה לעניין הכרה בחברות היא "צבת בצבת עשויה" ואין להקיש מאחד למשנהו. ההתרשמות הכללית במקרה של אופירה צור אין להחילו בנידון שלפנינו. היחסים שנרקמו במקרה דידן הן יותר וולונטריים מאשר יחסים חוזיים המוסדרים בין הצדדים. טרחה השופטת לציין בפסה"ד, את מה שנתנה אופירה צור לקיבוץ לעומת מה שנטלה, בכדי להגיע למסקנה כי על הקיבוץ להכיר בה כחברה. מבלי להיכנס לעובי הקורה אומר כי אין כך המקרה שלפנינו.  

 

סוף דבר: לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות במקרה שלפנינו ולאור חומר הראיות שהונח בפניי, הנני קובע כי אין מקום להתערב בקביעתם של שני החוקרים בהמלצתם שלא לראות במשיגה כחברה. כמו כן, אין לכפות על אגודה לקבל מי שהיא אינה חפצה בו וכבר נקבע בפסיקה ולא פעם כי :

"בית המשפט איננו אמור להתערב בהחלטות הפנימיות של הקיבוץ ולקבל החלטות במקומו" (השופטת ר' אור בת.א. (י-ם) 2188/00 אסתר שיק נ' קיבוץ קלי"ה, [פורסם בנבו]).

 

"בית משפט רשאי להתערב בהחלטות מוסדות הקיבוץ רק שעה שהן עומדות בניגוד לתקנון הקיבוץ, עקרונות הצדק הטבעי, עקרונות סבירות ותום הלב, כללי שיוויון ועקרון כבוד האדם" (השופטת נ' דנון בת.א. (נצ') 622/98 לאה חן נ ' תל-קציר, [פורסם בנבו]).

 

במקרה אחר קבע בית-המשפט כי :

"בהתאגדות, כגון הקיבוץ, שמטרותיה הן מעבר למתן מענה כלכלי לחברים, אין לכפות על הצדדים המשך קיומם של יחסים שאינם רצויים על אחד מהם ... בשל אופיו של קיבוץ ... הקיבוץ הוא ביתם של כל החברים וזכותם לבחור עם מי יחלקו את ביתם" (השופטת ר' אבידע בבש"א (ב"ש) 5016/99 עדי הילר נ' קיבוץ כרמים, [פורסם בנבו]).

 

בנסיבות המתוארות אין צו להוצאות.