"חנות יין" או "בית יין" זו השאלה - כפר האמנים עין הוד בתביעה כנגד שוכר דירת אמפי בכפר

בבית משפט השלום בחיפה בפני כב' השופט שלמה לבנוני, סגן נשיא. תא"ק 15748/06 כפר האמנים אגודה שיתופית עין הוד בע"מ נ' יורם חרר

באפריל 2004, השכירה האגודה השיתופית של כפר האמנים עין הוד ליורם חרר, דירה המצויה במרכז הכפר והמכונה "דירת אמפי".

לטענת האגודה, יורם קיבל את ההחזקה בדירה על מנת שינהל בה "חנות יין", אך דא עקא שמיום נטילת החזקה בדירה הוא מסרב לשלם את דמי השכירות, והוא אף הפר את התחייבויותיו שכן הוא הפעיל בדירה עסק שכלל גם מכירת משקאות קלים וחמים וארוחות קלות. עוד טוענת האגודה, כי במקביל החל יורם לבנות מרפסת עץ ללא היתר בנייה וללא נטילת רשות, תוך חריגה מגבולות החלקה ופלישה לחלקות אחרות, מה שהוביל, בסופו של דבר, לסגירת העסק באוקטובר 2004.

מנגד, טוען יורם, כי הועד המנהל של הכפר אישר לו לפתוח עסק של "בית יין", כך שמעולם לא הוטלו כל הגבלות באשר למכירת מוצרי מזון וכד'. עוד מוסיף יורם, כי נוכח מצבה החמור של הדירה סוכם כי הוא ישפץ אותה, ומשום כך דמי השכירות יחלו להשתלם רק לאחר 45 ימים. לבסוף טען יורם, כי בהמשך הדרך הוא ביקש לחתום על חוזה שכירות אך נדחה שוב ושוב, ובשלב כשלהו האגודה החלה להתנכל לו, ואף והביאה לסגירת העסק.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא לעניין ההגבלות הנטענות באשר לאופיו של העסק. אמנם ישנם שיקולים התומכים בטענת הכפר, כגון פרוטוקול ישיבת ועד ההנהלה נוקט במילים "חנות יין", אך מרבית הנתונים שוקלים לזכותו של יורם: ראשית, גרסתו של יורם כי הכפר סירב לקבל ממנו את דמי השכירות למשך תקופה ארוכה לא נסתרה; שנית, העובדה שהאגודה, ברשלנותה, הסכימה לתת ליורם את מפתחות הדירה ללא הסכם שכירות, מטילה עליה את הנטל להצביע על רכיבי ההסכמה בין הצדדים, אך היא לא עמדה בנטל זה; שלישית, אם ההגבלות היו כה חשובות לאגודה ניתן היה לצפות שהן יופיעו בצורה מפורשת בפרטוקול ישיבת ההנהלה; וכן הלאה.

בנוסף, בית המשפט לא הכיר בנזקי האגודה ככל שמדובר בעלות הריסת מרפסת העץ, שכן לא הונחה ראיה הנדסית המצביעה על חריגה בעניין זה, וכן לא הכיר בית המשפט בדמי השימוש בגין השימוש באמפי, בהעדר כל ראיה לתמוך.

לגבי ראש הנזק העיקרי לו טוענת האגודה –

לעניין דמי השכירות ודמי השימוש הראויים בגין הדירה. יורם קיבל את החזקה בדירה באפריל 2004 והשיב אותה בפברואר 2011, ובית המשפט חילק אותה למספר תקופות:

התקופה הראשונה: ארבעת החודשים בהם הפעיל יורם את עסקו בדירה - בית המשפט חייב את יורם בדמי שכירות בסך 200 דולר לחודש.

התקופה השנייה: השנתיים מאז שנסגר העסק ועד למועד הגשת התביעה - בית המשפט מצא, כי התנהלות שני הצדדים הייתה בעייתית, ובחינת מכלול השיקולים הובילה לכך שיורם חויב בתשלום של 100 דולר לחודש.

התקופה השלישית: מיום הגשת התביעה ועד לאפריל 2009, עת פג המועד האחרון שיורם יכול היה להחזיק בדירה - יורם חוייב לשלם את הסכום המירבי שהיה אמור לשלם בסך 300 דולר לחודש.

התקופה הרביעית: מאפריל 2009 ועד לפברואר 2011, עת פינה יורם את הדירה- לא הייתה כל הצדקה לכך שהוא ימשיך להחזיק בדירה, ועל כן הוא חויב בסכום של 350 דולר לחודש.

לגבי טענותיו של יום כנגד האגודה -

לעניין הוצאות שיפוץ הדירה, יורם טען שהדבר עלה לו כ-69,000 שקלים חדשים, אך בית המשפט לא רחש לגרסא זו אמון, מאחר ולא הובא בדל ראיה להיקף העלות. יחד עם זאת, ועל דרך האומדן השיפוטי, העמיד בית המשפט את עלות השיפוץ על 10,000 שקלים חדשים.

לעניין הפסד הכנסותיו, גם כאן לא תמך יורם את טענותיו בהוכחות, ובית המשפט פסק על דרך האומדן השיפוטי סכום של 8,000 שקלים חדשים.

לעניין עוגמת הנפש, קבע בית המשפט, כי הפריז יורם בדרישתו ל-100,000 שקלים חדשים, אך יחד עם זאת, אין ספק שהוסבה לו עוגמת נפש רבה נוכח התנהלות האגודה, ובית המשפט העמיד את סכום הפיצויים בגין עוגמת הנפש על סך 60,000 שקלים חדשים.

סך כל נזקיו של יורם עולים לכדי סכום של 78,000 שקלים חדשים, וסך כל נזקי האגודה עולים לכדי סכום של 78,600. מאחר ובית המשפט הוסמך לפסוק על דרך הפשרה, הוא קבע כי יש לקזז את הסכומים האמורים. משעה שהמושכר כבר פונה, מגיע תיק זה לסיומו, ולא ניתן צו להוצאות.

ניתן ב- כ"ב טבת תשע"ב, 17 בינואר 2012, בהעדר הצדדים.

לאתר כפר עין הוד