המועצה טוענת שמעולם לא הבטיחה כי תעריף הארנונה באזור החיוב של המפעל יהיה זהה לתעריף באזורים האחרים ואין לפרי- ניב כל אסמכתא להבטחה כזו. בעניין הבטחת ההנחה המדורגת טוענת המועצה כי היא הבהירה לפרי- ניב את התנאים לקבלת הנחה זו ומכיוון שמתן ההנחה מותנה במצב האבטלה במועצה מדובר בתנאי דינאמי שלא התקיים בשנת 2014 ולכן ההנחה לא ניתנה בשנה זו.

בפתח דבריו קבע ביהמ"ש כי המועצה מוסמכת לקבוע תעריפי ארנונה בהתאם לסוג הנכס ומיקומו וביהמ"ש יהיה נכון להתערב בהחלטות כאלה רק כאשר מתברר שנפל פגם בשיקול הדעת המנהלי המצדיק התערבות.

ביהמ"ש קבע כי הקריטריונים שנקבעו ע"י המועצה לאבחנה בין מפעלים המצויים באזורים השונים הינם ענייניים, רלוונטיים ומצדיקים פער בין הנכסים באזורים השונים כאשר הפער מבוסס על שיקולים כגון מיסוי כפול, סוג פעילות המפעל והיקפה, מיקום המפעלים ועוד. כך, לדברי ביהמ"ש, ההבחנה בין מפעלים המצויים בתוך יישובים לאלו השוכנים באזור תעשיה מבוססת על ההנחה כי על המפעלים ביישובים מוטלות מגבלות בפעילותן על מנת למנוע מטרדים, ולכן לא מדובר באפליה.

ביהמ"ש הוסיף וציין, כי אמנם המועצה הביעה כוונה להשוות את תעריפי המפעלים באזורים השונים, אך לא ניתן להסיק מכך שההסדר הקיים פסול בעיני המועצה שכן מדובר במהלך המוביל לשוני מבני ומקיף של צו המיסים ולא בעניין נקודתי.

ביהמ"ש הוסיף כי אמנם הפער בין אזורי החיוב השונים מוצדק, אך לא ניתן להצדיק את פערי התעריפים בסיווג קרקע תפוסה במפעלים באזורים השונים, שהוא פער של פי עשרה. לאור זאת ביהמ"ש קבע כי על המועצה לתקן את הצו בכך שיחס התעריפים לקרקע תפוסה למפעלים באזורים השונים שבו יהיה זהה ליחס התעריפים לבנייני תעשייה ומחסנים באזורים אלו.

ביהמ"ש פסק כי הנתונים שהוצגו אינם מלמדים על חוסר פרופורציה בין שיעורי הארנונה של המועצה ושל מועצות דומות לה ולכן לא ניתן לראות בשיעור הקבוע חוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות של ביהמ"ש. עם זאת, כאמור, הפער בין התעריף לקרקע תפוסה בתעשייה באזור המפעל לשאר האזורים עצום ולא מוסבר ולכן איננו סביר ולא יכול לעמוד על כנו.