איתנית תשלם 150 מליון ₪, חצי מעלות פרויקט סילוק פסולת האסבסט מהגליל המערבי
בשנת 1952 הקימה חברת "איתנית מוצרי בניה" מפעל לייצור אסבסט-צמנט בנהריה. אסבסט זה הינו תערובת המורכבת מכ-10% אסבסט וכ-90% מלט, במצב קשיח, אשר ממנו ניתן לייצר מוצרים מוגמרים כגון צינורות ולוחות. אסבסט זה נהיה מסוכן כאשר הוא נשחק, מתפורר או נשבר, שאז משתחררים לאוויר סיבי האסבסט המסוכנים.
במשך השנים הצטברה במפעל פסולת אסבסט תעשייתית מרובה, ממנה נפטרה איתנית ע"י מכירתה למשתמשי קצה, כדוגמת סלילת דרכים וציפוי מגרשי חניה, והפסולת שלא נמכרה הוטמנה בקרקע. בדרך זו מהווה האסבסט מקור סיכון בריאותי לתושבי האזור בו השתמשו באסבסט.
ביוני 2011 פורסם חוק האסבסט אשר מטרתו לצמצם את המפגעים הסביבתיים והבריאותיים הנגרמים ע"י אסבסט או ע"י אבק מזיק מסוג אחר, וזאת ע"י פינוי האתרים בהם מצויה פסולת אסבסט. יש לציין, כי במועצה האזורית מטה אשר מצויים רבים מבין אתרי פסולת האסבסט המיועדים לפינוי.
לפי החוק, שלושה מקורות תקציביים יממנו את הפרויקט לסילוק האסבסט – המדינה, הרשויות המקומיות ואיתנית, כאשר הסכום שתעביר איתנית יהיה שווה לסכום הכולל שיועבר מהמדינה ומהרשויות המקומיות יחד ולא יעלה על 150 מיליון ₪.
תשובותיו של השר להגנת הסביבה לפניותיה של איתנית בעניין הבעיות החוקתיות שמעלה החוק לא השביעו את רצונה, ולכן היא החליטה לפנות לביהמ"ש העליון לצורך ביטול החוק.
איתנית טוענת, כי חוק האסבסט פוגע בזכויותיה לקניין ולשוויון, מבלי עמידה בתנאי פסקת ההגבלה, הדורשת שהפגיעה תהיה מטעם חוק, הולם את ערכי המדינה ומידתי. הפגיעה בקניין מתבטאת בעצם השתת החיוב הכספי, ומתעצמת לנוכח זאת שמדובר באחריות רטרואקטיבית וחמורה ללא הוכחת אשם.
הפגיעה בשוויון נוצרת משום שאיתנית סבורה כי הופלתה לרעה בהשוואה לגורמים אחרים - יבואני אסבסט, משתמשי הקצה ומזהמים עתידיים - אשר הופטרו באופן חלקי או מלא מאחריות לפסולת האסבסט.
כמו כן, טוענת איתנית, כי היא הופלתה לעומת הרשויות המקומיות, משום שהחוק מעניק לרשויות זכות טיעון לפני השר, באופן שמאפשר להקטין את מידת השתתפותן במימון הפרויקט, אך לה אין אפשרות כזו.
מאידך, טוענת המדינה, כי החוק נועד לחול אך ורק על פסולת תעשייתית אשר מקורה בתהליכי העבודה במפעל של איתנית, ולכן אין מה להלין על כך שהחוק מתייחס לאיתנית, שהרי הינה הדומיננטית ביותר בייצור פסולת זו.
המדינה מקבלת את הטענה כי החוק פוגע בקניינה של איתנית, אך לא מסכימה שהוא פוגע בשוויון, שהרי ספק אם יש מקום להחיל את זכות השוויון החוקתית על תאגידים, ובכל מקרה לא נפגעה כאן זכותה של איתנית לשוויון, שהרי קיים שוני רלוונטי בינה לבין גורמים האחרים שעלולים לגרום לפסולת האסבסט.
המועצה מדגישה כי איתנית התפרנסה היטב ממכירת פסולת האסבסט-צמנט, על אף שידעה בזמן אמת, או לכל הפחות צריכה הייתה לדעת, אודות ההשלכות המסוכנות שיש לחשיפה לאסבסט. כמו כן, מדגישה המועצה, כי זכויות היסוד אשר איתנית טוענת כי נפגעות בעקבות החוק, נדחות מפני הזכות לחיים ולשלמות הגוף של נפגעי האסבסט.
דיון והכרעה
ראשית, דן ביהמ"ש בטענה כי החוק פוגע בזכות לשוויון של איתנית, ופוסק, כי קיימת חזקה שפסולת אסבסט בעלת סימני היכר אופייניים, שהוטמנה בטכניקות שיטתיות ובאופן מסודר, והכל בשטח מצומצם ומוגדר הסמוך למפעל - יצאה ממפעלה של איתנית. כמו כן, מדגיש ביהמ"ש, כי החוק מחייב את איתנית לשאת רק בעלויות הסילוק של פסולת תעשייתית שמקורה בתהליכי העבודה במפעל שלה, ולא של אחרים, ומשכך נראה כי אין כאן פגיעה בשוויון.
ביהמ"ש מוסיף, כי איתנית הייתה הגורם הדומיננטי בארץ בענף האסבסט, היא היצרנית של האסבסט, ומתוקף מעמדה היה עליה להכיר את המחקר המדעי הרלוונטי, בכל הנוגע לסכנות הבריאותיות של האסבסט. לעומת זאת, משתמשי הקצה, נמצאים במשבצת אחרת, שהרי אין מדובר ביצרני אסבסט, ואף לא במפעלים תעשייתיים, אלא בעיקר ביישובי וקיבוצי הסביבה ובאנשים פרטיים, ומשכך יתכן כי יש ביניהם פער מדעי גדול בענין המסוכנות של האסבסט, אשר לא מצדיק ציפייה למודעות לסכנותיו.
כמו כן, טוען ביהמ"ש, כי איתנית והרשויות המקומיות אינן משתייכות לאותה קבוצת שוויון, שהרי בעוד איתנית הינה היצרנית של החומר, הרשויות המקומיות אף לא נחשבות כמשתמשי קצה. לא רק זו, מדגיש ביהמ"ש, אלא שהחוק מחלק את העלויות שווה בשווה בין איתנית לבין הרשויות המקומיות והמדינה, ומשכך, דינה של טענת איתנית לאפליה – להידחות.
בהמשך, מודה ביהמ"ש כי החוק פוגע בזכות הקניין של איתנית, ולכן נדרשת בדיקה האם הפגיעה נעשית בהתאם לפסקת ההגבלה. ביהמ"ש סבור, כי היות והחוק, אשר נוצר בכדי לסלק את הפסולת תוך השתתפות של הגורם שיצר אותה והרוויח ממנה, לא נוקב בשמה של איתנית, אלא שהיא היחידה העונה על הגדרות החוק, אין לומר כי מדובר בחוק פרסונלי אלא בחוק כללי.
כמו כן, מציין ביהמ"ש, כי בעבר חוקקו חוקים בעלי אופי פרסונלי, כגון חוק הנשיא חיים ויצמן. ביהמ"ש מוסיף ומדגיש, כי הייחודיות של איתנית בעניין ייצור האסבסט איננה פרי חקיקה אלא פרי המציאות.
בנוסף, קובע ביהמ"ש, כי תכלית החוק היא להסיר או לצמצם ככל הניתן סכנת התפשטות האסבסט ופגיעתו בסביבה, ומבחינה מסוימת מהווה האסבסט "פצצת זמן מתקתקת" שמאיימת על שלומם ובריאותם של רבים מתושבי האזור, ולכן אין ספק כי מדובר בתכלית ראויה וחשובה ההולמת את ערכי מדינת ישראל. כמו כן, מדגיש ביהמ"ש, כי החוק הינו בעל תכלית ראויה, שהרי הוא מגשים את הזכות לבריאות והזכות לאיכות הסביבה של תושבי האזור. כמו כן, מציין ביהמ"ש, כי המחוקק כלל בחוק איזונים ובלמים אשר יצמצמו את הפגיעה באיתנית, ולכן הפגיעה היא מידתית.
בענין הטלת האחריות רטרואקטיבית, פוסק ביהמ"ש, כי צפיוּת או ידיעה בדבר הנזק מהווה צידוק מסוים להטלת אחריות "רטרואקטיבית". בנוסף, מציין ביהמ"ש, כי האסבסט גורם לסיכון רב לציבור, וטיפול בו מהווה תועלת ציבורית העולה על הפגיעה בזכות הקניינית. לבסוף, קובע ביהמ"ש כי במדינות רבות ישנה הכרה בתחולה רטרואקטיבית, מעיקר מטעמי צדק וצרכי שעה, ולכן אין כאן בעיה של החלה רטרואקטיבית של החוק.
ביהמ"ש דוחה את עתירתה של איתנית ופוסק כי היא תשתתף במחצית מהמימון של פרויקט סילוק פסולת האסבסט מאזור הגליל המערבי.
בנוסף, פוסק ביהמ"ש, כי איתנית תשלם הוצאות משפט בסך 195,000₪,
ניתן ב- כ"ב ניסן התשע"ג, 2.4.2013.
