אלמנתו של חבר קיבוץ כברי שנפטר ממחלת הסרטן תובעת ממפעל האסבסט בו עבד 2 מליון ₪
משה ז"ל, עבד במפעלה של חברת איתנית מוצרי בניה כ-15 שנים במצטבר, עד שבשנת 1984 עבר לעבוד כמנהל אחזקה במפעל פלסטיק ריאון. בשנת 2001, עקב תאונת עבודה הפסיק לעבוד בריאון, ועבר לעבוד בעבודה פקידותית בקיבוץ כברי, שם התגורר. בספטמבר 2004 החל משה להתלונן על בעיות רפואיות, וביוני 2005, בהיותו בן 54 שנים, הוא נפטר מגידול ממאיר עם מאפיינים של סרקומה.
עתה, תובעים אלמנתו של משה ועזבונו מאיתנית ומחברת הביטוח מגדל פיצוי בסך של 2,000,000 ₪, בטענה, כי מחלתו של משה נגרמה כתוצאה מחשיפתו לאסבסט במהלך עבודתו במפעל. עוד הם מוסיפים, כי עובדת היות האסבסט מסוכן לבריאות הייתה ידועה כבר משנות ה-20 של המאה הקודמת, כי בפקודת הבטיחות נקבע שתהליך בו נפלט אבק אסבסט הינו מסוכן לבריאות, ובפקודת הפיצויים נקבע, כי האסבסטוזיס הינה מחלה תעשייתית המזכה בפיצוי.
בנוסף, טענו התובעים, כי הואיל ואבק האסבסט הוא חומר מסוכן בהיפלטו, הוא מהווה "דבר מסוכן" כמשמעו בפקודת הנזיקין, ויש להעביר את נטל הראייה לאיתנית להוכיח היעדר רשלנות מצידה. בשאלת הרשלנות גופה, טענו התובעים, כי איתנית ידעה על הסיכון הכרוך בעבודה עם אסבסט, אך לא העבירה את המידע לעובדיה והתייחסה בקלות דעת לאזהרות שנמסרו לה, לא סיפקה מיגון מתאים, נמנעה מביצוע בדיקות סביבתיות לאיתור כמות האסבסט במפעל ועוד.
מנגד, טוענות איתנית ומגדל, כי התובעים לא הוכיחו את טענותיהם, בדגש על שאלת הקשר הסיבתי בין עבודתו של משה במפעל לבין מחלתו, ומוסיפות, כי הטענה בדבר העברת נטל הראיה מהווה ניסיון לקביעת כלל ראייתי חדש, לפיו די בכך שאדם נחשף לחומר מזהם וחלה במחלה כלשהי, כדי להעביר את נטל הראיה לנתבע להוכחת היעדר קשר סיבתי רפואי.
עוד טענו הנתבעות, כי השימוש, הייצור והייבוא של אסבסט היה מותר בשנים הרלוונטיות לתביעה, ובכל מקרה, המפעל פעל רבות כדי לדאוג לבריאותם של העובדים. כך, הקים המפעל מרפאה והעסיק אח וטכנאי רנטגן, הוא התקין אמצעי יניקה, מסנני אוויר, מתקני שאיבה ומערכות אוורור, ובנוסף, צייד את עובדיו במסכות אישיות והעמיד לכל עובד חצי שעה שנחשבה זמן עבודה על מנת לחייב את העובדים להתקלח טרם יציאתם מהמפעל
כמו כן, טענו הנתבעות, כי טענות התביעה מסתמכות על מידע שקיים היום, וזו חכמה שלאחר מעשה, כשבפועל עולה מחוות דעת מומחה שהוגשה על ידי המדינה, כי לאורך כל הדרך פעלה איתנית בהתאם לתקנות, הוראות וצווים שהיו בתוקף באותה תקופה.
לבסוף טענו הנתבעות, כי אם ייקבע שהוראות המדינה בעניין לא היו סבירות או מספיקות, יש להטיל אחריות על המדינה, שהינה בעלת הידע והמומחיות בנושא, שעה שאיתנית מילאה אחר כל הוראותיה. לפיכך, הגישו הנתבעות הודעת צד ג' נגד המדינה.
בראשית דבריו, נדרש בית המשפט להכריע מה המחלה ממנה סבל משה, ומסקנתו הייתה, כי בהתאם לראיות יש לקבוע שמשה לא סבל מאסבסטוזיס, כי אם מסרקומה.
מכאן עבר ביהמ"ש לבחון את שאלת הקשר הסיבתי - האם החשיפה לאסבסט מסוגלת לגרום למחלת הסרקומה, ואם התשובה לכך חיובית, האם החשיפה היא שגרמה למחלה בפועל. בעניין זה מסקנתו של ביהמ"ש היתה, כי אין כל ראיה בבסיס הידע הרפואי הקיים התומכת בקשר סיבתי בין אסבסט לסרקומה, ואף לא קיימות ראיות נסיבתיות או נתונים עובדתיים קונקרטיים היכולים לבסס קשר סיבתי זה.
אמנם די במסקנה, כי לא התקיים קשר סיבתי בין עבודתו של משה לבין המחלה ממנה סבל כדי לדחות את עיקרי טענות התביעה, אך למעלה מן הצורך, התייחס בית המשפט להתנהלותה של איתנית, ומצא כי היא לא נהגה ברשלנות שכן היא פעלה על מנת ללמוד ולצמצם את סיכוני האסבסט.
חרף כל האמור, מצא בית המשפט כי בעניין אחד אכן זכאים התובעים לפיצוי – בגין פגיעה באוטונומיה. בית המשפט קיבל את טענת התובעים, כי איתנית לא הזהירה את משה מפני הסיכון הבריאותי הכרוך בעצם החשיפה לאסבסט, ואי מתן האזהרות, שעה שהיה ידוע, כי אבק האסבסט הוא חומר מסוכן, מהווה פגיעה באוטונומיה שלו, שכן בכך נשללה ממנו היכולת להחליט האם ברצונו לכלות שנותיו בעבודה העלולה לסכן את בריאותו.
בית המשפט מצא, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין עבודתו של משה לבין מחלתו, וכי לא הוכחה התנהלות רשלנית של איתנית, ועל כן דחה את מרבית טענות התביעה. יחד עם זאת, העמיד בית המשפט את הפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה של משה על סך של 150,000 ₪, אך בסופו של יום, נבלע גם סכום זה בקיזוז תגמולי הביטוח הלאומי. לאור נסיבות המקרה המיוחדות, לא ניתן צו להוצאות.
ניתן ב- י"ט ניסן תשע"ב, 11 באפריל 2012, בהיעדר הצדדים.
