באיזה היקף רשאית רשות מקומית לגבות מעסקים תשלום בגין פסולת עסקית החורגת מן הנורמה

זה מכבר הוחלט, כי רשות מקומית רשאית לגבות מעסקים תשלום בגין כמויות אשפה החורגות מהנורמה, עניינה של עתירה זו היא בשאלה מה הן אמות המידה לקביעת כמויות האשפה החורגות מגדרי הנורמה, בדגש על אמות המידה העוסקות באיכות הסביבה.

הרקע

בשנת 2013 קבע ביהמ"ש העליון בעניין עיריית חולון נ' שר הפנים, כי רשות מקומית רשאית לגבות מעסקים תשלום בגין פינוי כמויות אשפה החורגות מהנורמה. על מנת ליישם קביעה זו, הקים משרד הפנים וועדה אשר תגדיר, מה הן אמות המידה על פיהן יקבעו כמויות האשפה החורגות מהנורמה. אכן לאחר פרסומן של מספר טויטות בנושא, גובשו אמות מידה המגדירות חריגה מהנורמה.

אמות המידה אשר גובשו בעיקרן התייחסו לכמות הפסולת אותה מיצר בית העסק, כפקטור של מספר העובדים בעסק וכמות הפסולת התואמת לשימוש ביתי ביחס למספר העובדים, סוג העסק, ופעולות המיחזור אותם מבצע העסק, בדגש על הפרדת אשפה. עיקרה של העתירה נסובה סביב שאלת מרכיב המיחזור. הסיבה לכך היא שלשיטת אמות המידה שפורסמו, עסק אשר לא מפריד את הפסולת, יאלץ לשלם עבור 90% מהפסולת, בעוד עסק ממחזר יהיה פטור מתשלום זה. אמת מידה זו נתנה ביטוי, למגמה הקיימת שמטרתה לעודד מחזור פסולת. כחלק מהמגמה האמורה, ניתן לראות את חוק האריזות המחייב טיפול שונה בכל סוג של פסולת, וגורם לכך שלכל סוג אשפה יש עלויות טיפול וסילוק שונות.

בהתאם התאחדות המלונות טענה כי מלכתחילה אין להחיל עליה את אמות המידה שנקבעו, כיוון ואילו נקבעו במונחי תעשייה ולא במונחי עסקים המקבלים קהל. כמו כן, בחישוב כמות הפסולת יש להביא בחשבון גם את מספר כמות המתארחים במלון, בהתאם אין לגבות כספים נוספים עבור הפסולת אותה מיצרים המתארחים, שכן ממילא גם אם לא היו באים בשערי המלונות, היו מיצרים פסולת זו בביתם. עוד הוסיפו, כי אין כל שוני בין כמות הזבל אותו מיצר מלון לבין כמות הזבל המיוצרת בבניין מגורים. לבסוף טענו, כי בקביעת אמות מידה למלונות, יש להביא בחשבון לא רק את עובדי המלון עצמו אלא גם את עובדי הקבלן הפועלים בו.

התאחדות התעשיינים טענה, כי מה שנקבע בעניין חולון התייחס לפסולת חריגה בסוגה ולא בכמותה, לפיכך, על אמות המידה להתמקד בסוג הפסולת ולא בכמות. יתרה מכך, קיימים עסקים המיצרים פסולת הזהה בכמותה לכמות הפסולת המיוצרת בבתי מגורים, אולם עליהם לשלם תוספת תשלום לאור אמות המידה שנקבעו.

עוד נטען, כי גביית תשלומים נוספים בגין מרכיב המחזור, קרי הטלת חובות תשלום לעסקים אשר לא מבצעים הפרדת פסולת, יש בה מעין קנס אותה מטילה הרשות המקומית על בעל העסק. זאת בניגוד לתפיסה הרואה בדיני הארנונה כלי למימון פעילות הרשות, ולא כלי אכיפה של המשרד להגנת הסביבה. לשיטתם ככל ורשות כזו או אחרת מעוניינת לגבות תשלום בגין אי הפרדת פסולת, עליה לאשר זאת בחוק, ולא כחלק מאמות מידה אשר מטרתם היא לוודא כי כל בעל עסק משלם עבור עלות הפסולת אותה הוא מיצר. לבסוף טענו, כי גם אם יש לתת משקל מסוים לקיומו של מרכיב המחזור, מתן משקל רב מדי למרכיב זה של כ-90%, אינו בגדר הסביר ויש להפחיתו.

מנגד טענה המדינה, כי העתירות בשלבן הנוכחי עוד בטרם החלו להפעיל את אמות המידה, הן עתירות כלליות תאורטיות ולא בשלות לקיום דיון בנושא. לעניין העתירה עצמה, נטען כי אמות המידה עומדות במתחם הסבירות ואף בוצע הליך מוסדר ותקין לקבלתן, הכלל דיונים רבים ופרסום מספר טיוטות לציבור. עוד נטען, כי אמות המידה שנקבעו, הם בהתאם לעיקרון שנקבע בעניין חולון המכונה "המזהם משלם".

דיון והכרעה                                                                                                   

בפתח דבריו הבהיר בית המשפט, כי בניגוד לטענת המדינה, העתירה בשלה לדיון, וכי המסמך שפרסמה המדינה הוא בעל אופי מנחה המשפיע על פרטים בציבור רבים משלמי הארנונה העסקית, ובהתאם ראוי לקבל את התייחסותו של ביהמ"ש העליון.

ביהמ"ש דחה את טענת התאחדות בתי המלון, כי יש להתחשב באשפה אשר מיצרים האורחים, כיוון ואם לא היו מיצרים אשפה זו במלון היו מייצרים אותה בביתם, ועל כך לא היה נגבה תשלום נוסף. ביהמ"ש נימק את החלטתו זו, בהסבר כי מדובר בפעילות העסקית של בית המלון, הנעשית על מנת להשיא רווח, ובהתאם עליו לשאת בעלויות אותן הוא מיצר לרשות המקומית שבתחומה המלון נמצא.

לעניין הטענה, כי גביית תשלום עבור אי הפרדת פסולת יש בה מעין תשלום עונשי, קבע בית המשפט כי לא כך הדבר. בית המשפט הבהיר, כי תשלום בגין אי ההפרדה יש בו מעין פיצוי על כך שהפרדת הפסולות והטיפול בה ע"י הרשות המקומית מייצרות לה עלויות מיותרות.

עם זאת, קבע בית המשפט כי מתן משקל רב מדי לקיומו של מרכיב המחזור, מבלי להוכיח כי אכן מרכיב זה מיצר עלות בהיקפים משמעותיים כל כך, אינו בגדר הסביר, וכי ומתן משקל בהיקפים שכאלו לרכיב המחזור חייב להיתמך בנתונים המצדיקים זאת. עוד קבע בית המשפט, כי רכיב המחזור אינו מתחשב בסוג העסק וביכולתו להפריד פסולת, ועל מנת להפוך אותו ליעיל יש ליצר תתי-הבחנות נוספות העוסקות בסוג המחזור.

אשר על כן, קבע בית המשפט כי אין לאמץ את רכיב המחזור במלוא הקיפו, וכי יש לבצע עבודת מטה על מנת שרכיב זה ישקף נאמנה את העלויות אותם הוא מיצר לרשות המקומית. לפיכך, יש להותיר את אמות המידה על כנן למעט רכיב המחזור, אותו נדרש לשקול בשנית. עוד הוסיף ביהמ"ש וקבע, כי לעת עתה יש להתיר לרשויות להפחית את רכיב המחזור במקרה של אי הפרדה עד לסך של 20%, וזאת בשונה משנקבע באמות המידה להפחית את רכיב המחזור לסך של 90%.

סיכום

העתירה התקבלה בחלקה, בנסיבות אלו לא ניתן צו להוצאות.

ניתן ביום: כ"ב בטבת תשפ"א, 6 בינואר 2021.