בג"ץ דחה עתירה כנגד תוכנית "פיילוט" אשר תאפשר העלאת ארנונה בניגוד לחוקי ההקפאה

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בפני כבוד השופט ח' מלצר, ע' פוגלמן וי' עמית. בגץ 4771/13 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים נ' שר הפנים ואח'.
הרקע

עניינה של העתירה שלפני ביהמ"ש הינה בדרישת הלשכה לתיאום של הארגונים הכלכליים, לבטל את החלטת שר הפנים ושר האוצר, לאשר לעיריית פתח תקווה להעלות ב5% את תעריפי הארנונה למגורים בשנת 2012.

ההחלטה דנן התקבלה במסגרת תוכנית "פיילוט", לפיה יאשרו השרים בקשות להעלאת תעריפי ארנונה לסיווגים שאינם למגורים עד לתקרה של 15%, ובלבד שלא יעלו על התעריף הקבוע בתקנות, וזאת ללא הכפפת האישור להשוואה לרשויות סמוכות או דומות, ובניגוד ל דיני ההקפאה המגבילים את סמכותה של הרשות המקומית להעלות את תעריפי הארנונה. הטעם העומד בבסיס התוכנית הינו יעילות הטיפול, תוך מתן משקל מוגבר להחלטת הרשות המכירה את צרכיה הפנימיים וסדרי עדיפותה.

הלשכה טוענת כנגד החלטת השרים לאשר את בקשת עיריית פתח תקווה להעלאת תעריפי הארנונה. לטענתה, מתן אישור חריג בלא בדיקה פרטנית היא בבחינת הימנעות השרים מהפעלת שיקול הדעת שהינם חייבים להפעיל על פי דין, ומוסיפים כי הפיילוט הופעל בשרירות, וכי העירייה עצמה הפעילה את שיקול דעתה שלא בהתאם לקווים המנחים שנקבעו ועל בסיס תשית עובדתית מוטעית. על כן טוענת הלשכה, כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני והיא אף בטלה בשל תחולתה הרטרואקטיבית.

 מנגד, טוענים השרים והעירייה, כי פעלו בגדר סמכותם ותוך הפעלתה בצורה ראויה ובהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, כל רשות בתחומה.

 

דיון והכרעה

ביהמ"ש העליון לא שוכנע שהונחה עילה להתערבותו בהחלטה נושא העתירה, ועל כן הדגיש, כי דיני ההקפאה לא שללו מהרשות את הסמכות להחליט על העלאה או הפחתה של תעריפי הארנונה, אלא הכפיפו את החלטותיה לפיקוח השרים, אשר בידיהם הופקדה השמירה על האיזון בין הצורך למנוע הידרדרות אינפלציונית לבין הצורך להבטיח את צורכי הרשויות המקומיות.

בנוסף, ציין ביהמ"ש כי שיקול הדעת אשר ניתן לשרים הינו רחב, ובמסגרתו הם רשאים לקבוע אמות מידה כלליות כתשתית אפשרית למתן היתר להעלאת תעריפים. בענייננו, קבע ביהמ"ש, כי העירייה לא העלתה את תעריפי הארנונה השנתיים הקבועים בצווי הארנונה מעבר לעדכון התעריפים הקבוע בחוק ההסדרים במשך יותר מ8 שנים.

עוד קבע ביהמ"ש כי תוכנית "הפיילוט" נותנת משקל לעמדת הרשות, שיקולי יעילות והשקפת השרים שלפיה שיקולים מקרו-כלכליים מאפשרים הפעלת סמכותם בדרך זו בשנת 2012, בכפוף לסייגים שנקבעו.

לסיום, קבע ביהמ"ש כי אף אם נפלו פגמים בהליך קבלת ההחלטות והתנהלות הרשות, מכיוון והעלאת התעריפים נעשתה בגדר אמות המידה הכלליות שנקבעו, המצויה במתחם הסבירות, וכי ההחלטה אינה רטרואקטיבית, יש לדחות את העתירה.                                                                         

סיכום

ביהמ"ש העליון פסק כי לאור הטעמים שפורטו לעיל, יש לדחות את העתירה.

נקבע כי הלשכה תישא בהוצאות השרים והעירייה בסכום כולל של 20,000 ₪, אשר ישולם לעירייה.

ניתן ביום י"ח בחשוון תשע"ה, 11 בנובמבר 2014.

 

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: