בגץ- לא מתקיימים יחסי עובד- מעביד בין הקיבוץ לחבריו, אף בקיבוץ מתחדש

במשך שנים עבד אבי במדגה קיבוץ תל יוסף, אשר בתחילה היה קיבוץ שיתופי, ולאחר מכן הפך לקיבוץ מתחדש. לאחר פיטוריו, תבע אבי זכויות סוציאליות שונות הנובעות מהעסקתו, והשאלה שהובאה לפתחו של בג"ץ הינה האם התקיימו יחסי עובד- מעביד בין אבי לבין הקיבוץ.

הרקע

מספר שנים לאחר הצטרפותו של אבי כחבר בקיבוץ תל יוסף, הוא התמנה לתפקיד מנהל המדגה. ובחלוף כ-15 שנים הפך הקיבוץ מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש, ובמסגרת זו החל הקיבוץ לקבוע תקציב דיפרנציאלי לכל אחד מחבריו, בהתאם להערכת שווי עבודתו, וזאת במקום תקציב שווה לכל חבר.

לקראת השינוי, נבחר אבי לתפקיד מנהל המדגה, אך לאחר כשמונה שנים הוחלט למנות מנהל חדש למדגה ולסיים את עבודתו של אבי. בעקבות זאת נמסר לאבי מכתב פיטורין וסיום העסקתו אושר ע"י אסיפת חברי הקיבוץ.

בעקבו פיטוריו הגיש אבי תביעה לבית הדין האזורי לעבודה לביטול הפיטורין והקיבוץ הגיש תביעה שכנגד בסך 5 מיליון ₪ בגין נזקים שגרם כמנהל המדגה. לאור זאת, חזר בו אבי מדרישתו לביטול הפיטורים וביקש לקבל סעדים אחרים הנובעים מסומם של יחסי העבודה, ובין היתר פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, פיצויי פיטורין, פדיון חופשה שנתית ועוד, כאשר סך כל הסעדים כ-700,000 ₪. הצדדים הגיעו להסכמה כי ביה"ד האזורי יכריע בשאלה האם התקיימו יחסי עובד- מעביד בטרם יידון בתיקון לכתב התביעה.

ביה"ד האזורי לעבודה קבע כי מרגע שהקיבוץ שינה את מעמדו לקיבוץ מתחדש, התקיימו יחסי עובד- מעביד בינו ובין אבי, שכן המעבר לשכר דיפרנציאלי בהתאם לעבודת החבר, גורמת לכך ששכר העבודה אינו קניין הקיבוץ אלא קניין החבר.

על כך ערער הקיבוץ לביה"ד הארצי, והלה קיבל את הערעור וקבע כי אופיו השונה של הקיבוץ לא שינה את מבנהו הבסיסי, כי לא ניתן להפריד בין יחסי העבודה ליחסי החברות וכי לא התקיימו יחסי עובד- מעביד בין אבי ובין הקיבוץ.

על הכרעה זו של ביה"ד הארצי, עתר אבי לבג"ץ. במסגרת עתירתו, טען אבי כי ביה"ד הארצי לא התייחס לשוני בין הקיבוץ השיתופי לבין הקיבוץ המתחדש מבחינת היחס שבין הקיבוץ לחבריו והחיל דין זהה על שניהם. אבי טען, כי החברות והעבודה אינן שלובות עוד זו בזו ולכן יש לראות ביחסי העבודה בין הקיבוץ המתחדש לבין החבר העובד בו כיחסי עובד מעביד ממש.  לחילופין, טען אבי, כי אף אם אין מקום להכיר בקיומם הפורמאלי של יחס עובד- מעביד, יש להחיל במקרה זה את חוקי המגן המעניקים זכויות שונות לעובד, לפחות באופן חלקי, שכן בפועל, הוא נותר ללא עבודה חלופית וללא דמי אבטלה, ולכן ישנו צורך להעניק את הזכויות להן זכאי כל עובד שהעסקתו נסתיימה.

הקיבוץ טען כי מקרה זה לא מצדיק את התערבותו של בג"ץ שכן לא נפלה בהכרעת ביה"ד הארצי טעות משפטית מהותית או נסיבות חריגות המצדיקות התערבות. עוד טען הקיבוץ כי השילוב בין החקיקה הנוגעת לאגודות שיתופיות לבין תקנון הקיבוץ יוצרים הסדר שלילי כלפי חקיקת המגן של דיני העבודה, ולכן אין להחיל את משפט העבודה בנוסף לזכויות המוענקות לעובדים באגודות שיתופיות שכן הדבר יגרום למתן זכויות יתר, בניגוד לכוונת המחוקק. הוסיף הקיבוץ וטען כי החלת יחסי עובד- מעביד עליו, וכפועל יוצא על קיבוצים מתחדשים רבים נוספים, תחשוף אותם לתביעות רבות, באופן שיפגע בקיבוצים, אשר הסתמכו על המצב המשפטי שהיה קיים עד כה, לפיו לא הוחלו יחסי עובד- מעביד בין קיבוץ לחבריו.  

דיון והכרעה

בפתח דבריו, ציין בג"ץ כי מדובר בסוגיה מורכבת בשאלת קיומם של יחסי עובד- מעביד, הנתונה לסמכותו של ביה"ד לעבודה, ובג"ץ יתערב רק כאשר מדובר במקרים בהם נפלה טעות משפטית מהותית, או במקרים בהם שיקולי הצדק מחייבים התערבות. עוד ציין בג"ץ כי סוגיית יחסי העבודה בקיבוץ מתחדש, לאור התמורות ביחס לקיבוץ שיתופי, היא סוגיית מדיניות מורכבת בעלת השלכות משמעותיות, אשר בשלב זה ביהמ"ש נעדר כלים מושכלים להידרש לפתרון כולל לגביה על מכלול היבטיה, ולכן הסמכות להסדרת עניין זה נתונה למחוקק ולמחוקק המשנה.

בג"ץ קבע כי בהתאם לפסיקה, דיני האגודות השיתופיות ותקנון הקיבוץ הם שיסדירו את יחסי העבודה בין חבר הקיבוץ לקיבוץ, ולא דיני העבודה הקלאסיים, שכן החבר מעורב בקבלת ההחלטות בניהול העסק, וזאת בשונה מפערי הכוחות המובנים הקיימים בתעסוקה רגילה.

עוד ציין בג"ץ, שעצם המעבר לקיבוץ מתחדש, לא ניתק בהכרח בין עבודת החבר לבין חברותו בקיבוץ, וכי עדיין קיים בסיס משמעותי מספיק של שיתופיות אשר אינו מאפשר הכרה מיניה וביה ביחסי עובד מעביד. קביעה זו של נסמכה, בין היתר, על הערבות ההדדית הממשיכה להתקיים בין החברים גם בקיבוץ המתחדש, דבר היוצר פער משמעותי בין מערכת החובות והזכויות בין הקיבוץ לחבריו, לבין משפט העבודה הכללי, אף אם זה צומצם.

מעבר לכך, בג"ץ נסמך על תקנות הערבות ההדדית, אשר מסדירות זכויות רבות המקבילות לאלו הקבועות במשפט העבודה, לדוג' זכאות לפנסיה והשלמת הכנסה, שנועדו לדאוג לכל צרכיו. תקנות אלה מבטאות את הרעיון הבסיסי לפיו החבר יעבוד כפי יכולתו והקיבוץ יספק את צרכיו, אף אם רעיון זה עבר תמורות בדמות תקציב דיפרנציאלי.

שלישית, בג"ץ ביסס קביעתו על כך שבפועל, קשה להפריד בין המפעל לבין הקיבוץ עצמו, ולכן הכרה ביחסי עובד- מעביד בין העובד למפעל משמעה שינוי בחובות המוטלות על הקיבוץ עצמו ביחס לחברים העובדים בתוך המפעל, ביחס לחברים אחרים שייתכן שהיזקקותם גדולה יותר, באופן שאינו מוצדק.

עוד קבע בג"ץ כי מקרה זה אינו עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה לקביעת חריגים בהם יש להכיר ביחסי עבודה בין חבר קיבוץ לבין הקיבוץ, שכן אין מדובר בחוזה התקשרות חיצוני והמדגה נמצא בבעלות הקיבוץ ופועל במסגרתו.

הוסיף וקבע בג"ץ, כי על אף שיש לשקול בכובד ראש טענות ביחס לדילמות בסוגיה זו, כפי שאלו באו לידי ביטוי בפסיקות ביהמ"ש ובספרות, אין השעה בשלה לשינוי ההכרעה בנושא זה ולכן אין לקבל את עתירתו של אבי, ובכך להביא לפירוקה של השיתופיות באופן פשטני. עוד העיר בג"ץ, כי על אף שאין להכיר בעת הזאת ביחסי עובד- מעביד בין הקיבוץ המתחדש לחבריו, אין משמעות הדבר שהמצב משביע רצון, וכי מדובר בנושא דינמי וטעון חשיבה ופעולה על מנת לתת מענה למצבם של חברי הקיבוץ המתחדש בסוגיות שונות.

לבסוף, ציין בג"ץ כי על המחוקק, השר הממונה, וגורמי הממשל, ובתוכם רשם האגודות השיתופיות, למצוא פתרון לסוגית היחסים שבין החבר לקיבוץ המתחדש, תוך הדרשות לזכויות השונות המגיעות לעובד מסגרת יחסי עובד- מעביד.

סיכום

בג"ץ קבע כי אין בעצם המעבר לקיבוץ מתחדש כדי לשנות את ההלכה הקיימת, לפיה לא מתקיימים יחסי עובד- מעביד בין הקיבוץ לחבריו העובדים בו. אי לכך, דחה בג"ץ את העתירה וקבע ביהמ"ש כי אין להתערב בהחלטת ביה"ד הארצי לעבודה בעניין זה, אך על המחוקק ומחוקק המשנה לתת דעתו לסוגיות מורכבות אלה, הדורשות הסדרה.

ניתן ביום: ל' בסיון תשע"ו, 6 ביולי 2016.