בוטל צו לתיקון המעוות שהוצא ע"י הרשות הממשלתית למים וביוב

ערעור על פסק דינו של בית הדין לענייני מים בחיפה, אשר בגדרו התקבל ערר המשיבים נגד צו לתיקון המעוות שהוציאה נגדם הרשות הממשלתית למים וביוב מכוח סעיף 20ז(א) לחוק המים, כך שהצו בוטל על כל חלקיו.

רקע

מספר חברות פרטיות (המשיבות בהליך דנן) ביקשו להקים בית מגורים במקרקעין. לשם קבלת היתר בנייה נדרשו המשיבות ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובניה להכין סקר קרקע. לאחר שהסקר הנ"ל הוכן, נמצא כי יש חשש להימצאות מוקד זיהום במתחם, וכי באזור קיים אקוויפר שעון, ואף בדגימת מים שנלקחה מהאזור נמצאו ריכוזים גבוהים של חומרים מזהמים.

בעקבות ממצאי הדו"ח הנ"ל, המשרד להגנת הסביבה שלח מכתב למשיבות שבו צוין כי הממצאים מעידים על הימצאות מוקד זיהום, אשר עלול להוות סיכון למקורות מים ולציבור בסביבתו, ובמסגרת כך, הועלו שתי דרישות: לטפל בזיהום בקרקע לפי הנחיות המשרד להגנת הסביבה, ולסלק את זיהום המים שבאקוויפר השעון.

לטענת הרשות הממשלתית למים וביוב (המערערת בהליך דנן), היא הודיעה למשיבות כי היא מתנגדת לבניה במקרקעין עד לטיפול במוקד הזיהום, ולאחר פגישה בין הצדדים הושגה הבנה כי במידה ויתגלה מוקד זיהום באזור, יימנעו המשיבות מקידוח של כלונסאות לפני הטיפול בזיהום. בהתאם לכך, לאחר שנמסרו למערערת תוצאות דיגום מי התהום במקום, אשר הצביעו על קיום זיהום, המערערת שלחה מכתב למשיבות בו הנחתה אותן להכין תכנית טיפול בזיהום המים, אך חרף זאת, ובטרם הטיפול בזיהום המים, היזמים קדחו מעל 150 כלונסאות.

לאור זאת, המערערת הוציאה צו לתיקון המעוות לפי סעיף 20ז(א) לחוק המים, הקובע כי המשיבות אחראיות לזיהום מי התהום ועליהן לתקן את המעוות. עפ"י הצו, זיהום מי התהום, או החמרתו, נגרמו עקב קידוח הכלונסאות ע"י המשיבות. בעקבות כך, הגישו המשיבות ערר לבית הדין לענייני מים על הצו שהוצא נגדם, וזאת מכוח סעיף 20י"ח לחוק המים.

בית הדין לענייני מים, קיבל את תביעת המשיבות והורה על ביטול הצו לתיקון המעוות שהוצא נגדן. בגדר כך, בית הדין קבע כי התנאים להוצאת צו לתיקון המעוות הקבועים בסעיף 20ז(א) לחוק המים, אינם מתקיימים, שכן, לא הוכח כי קידוח הכלונסאות ע"י המשיבות הוא שהביא לזיהום מי התהום, או להחמרתו.

על החלטת בית הדין הנ"ל הוגש ערעור. טענתה העיקרית של המערערת היא כי זיהום המים נגרם ע"י המשיבות דרך קידוח הכלונסאות שבוצע על ידיהן, אשר הביא להתפשטות החומרים מהאתר אל האקוויפר האזורי, ובכך מתקיימות הדרישות המנויות בסעיף 20ז(א) לחוק המים.

מאידך, המשיבות טוענות כי המערערת לא הציגה תשתית ראייתית לכך שנגרם, או הוחמר זיהום באקוויפר האזורי, ולכך שקידוח הכלונסאות הוא אשר יצר את הזיהום, או החמירו. בהקשר זה, המשיבות טוענות כי כדי להוכיח שנגרם זיהום למים, המערערת הייתה צריכה להראות שהרכב מי התהום לאחר הקידוח השתנה לרעה. אולם, המערערת לא הציגה נתונים מסוג זה.

דיון והכרעה

ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין למים, וכי דין הערעור להידחות.

תחילה, כממצא נורמטיבי ביהמ"ש הבהיר, כי נוכח העובדה שבית הדין לענייני מים הינו ערכאה מומחית, מתחם שיקול הדעת הנתון לה הינו רחב, ובהתאם לכך גם מידת ההתערבות בקביעתה היא מצומצמת יחסית.

על מנת לבדוק אם הצו לתיקון המעוות שהוצא ע"י המערערת ניתן בסמכות, יש לבחון האם התקיימו בענייננו התנאים הדרושים לשם הפעלת הסמכות דנן הקבועים בסעיף 20(א) לחוק המים, כדלהלן:

באשר לתנאי הראשון, הבוחן את שאלת קיום זיהום המים – ביהמ"ש סבר כי המערערת לא הצליחה להוכיח תנאי זה, וזאת בפרט שבית הדין לענייני מים קבע כממצא עובדתי, כי לא הוכח שינוי בתכונות מי התהום, וכי לא חלה החמרה בזיהום שכבר קיים לאחר קידוח הכלונסאות על ידי המשיבות. מעבר לכך, ביהמ"ש לא מצא כי נפלו בקביעות אלו טעויות המצדיקות את ההתערבות בממצאים אלה שקבעה הערכאה המבררת.

גם התנאי השני אשר לפיו על הצו שמוצא להיות מופנה כלפי הגורם המזהם, ביהמ"ש מצא כי הוא אינו מתקיים, ובנסיבות העניין לא הוכח כי המשיבות הן אלה שגרמו לזיהום, דהיינו, נקבע כי נעדר הקשר הסיבתי בין פעולותיהן של המשיבות לבין הזיהום. מה גם, שריבוי הפעילות התעשייתית במשך השנים טרם קידוחי הכלונסאות, מצביעה על כך שלאו דווקא המשיבות הן אלו אשר גרמו לזיהום.

נוכח האמור – לא התקיימו התנאים הנדרשים להוצאת צו לתיקון מעוות מכוח סעיף 20ז(א) לחוק המים, דבר שמצדיק את התוצאה אליה הגיע בית הדין לענייני מים הנכבד.

סיכום

ביהמ"ש דחה את הערעור שהגישה הרשות הממשלתית למים וביוב.

בשל התנהלות המשיבות, שאף היא לא הייתה נקייה מפגמים – ביהמ"ש לא הוציא צו להוצאות.

ניתן ביום י"ט באב תשע"ט, 20.8.2019.