ביה"ד דחה את מרבית רכיבי תביעת העובד כנגד קיבוץ חניתה.
הרקע
התובע החל את עבודתו בקיבוץ ביום 20.11.2005, ותנאיו הוסדרו בחוזה ראשוני ע"ב שכר שעתי. במהלך תקופת העסקתו נחתמו עם התובע מספר חוזים, וביום 8.7.2008 נערך חוזה נוסף שכותרתו "הסכם העסקה אישי" ובו שודרגו תנאי העסקתו של התובע ונקבע כי תשולם לו משכורת גלובאלית.
במהלך שנת 2008 קיבל התובע מכתב אזהרה מהקיבוץ לגבי אופן התנהלותו במהלך העבודה ואי שביעות הרצון של הקיבוץ מתפקודו. בהמשך למכתב האזהרה, ומאחר שלא היה שינוי בתפקודו, הוחלט לשנות את תפקידו ולתת לו הזדמנות נוספת על ידי העברתו לתפקיד אחר, שיצמצם את המגע בינו לבין עובדים אחרים, ותנאי שכרו יחזרו להיות לפי שכר שעה, בסך 28 ₪ לשעה,כפי שקיבל לפני הסכם ההעסקה האישי. התובע טען, כי מדובר בהרעת תנאים, ביקש תחילה שיאפשרו לו לעשות כמה שעות נוספות שירצה, אבל, בסוף השיחה - לבקשתו - הוסכם שיקבל מכתב פיטורים.
דיון והכרעה
1. ביה"ד מצא כי התובע לא הצליח להוכיח את עיקר תביעותיו. כמו כן, בחלק מהרכיבים לא הייתה לתובע זכות תביעה עצמאית, נוכח ההסכמה החוזית, כי נכללו בשכר העבודה המוסכם, ולכן נדחו רוב תביעות התובע. בית משפט מתח ביקורת על התובע ועל חוסר אמינות גרסתו.
2. כך, קבע ביה"ד כי טיעוני התובע סותרים האחד את השני – מצד אחד טען התובע כי התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העסקתו המזכה אותו בפיצויי פיטורים, ומצד שני טען כי פוטר. מדובר בטענות עובדתיות סותרות שלא ניתן לטעון "לחילופין ובמצטבר". עוד קבע ביה"ד, כי התובע פוטר בהסכמה לאחר שלא עמד בציפיות ממנו, למרות התרעה שניתנה לו, ומשבחר לא לנסות תפקיד אחר, חרף נכונות הקיבוץ לכך, בשל צפי לתנאי שכר שונים.
3. פיצויי פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש – ביה"ד מצא נקבע כי התובע לא הוכיח את זכאותו לפיצוי נוסף מעבר לפיצויי הפיטורים ששולמו לו, או בגין "עוגמת נפש".
4. שכר עבודה וגמול עבור עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית – ביה"ד דחה התביעות בגין רכיבים של הפרשים, כלשהם, כתמורה עבור "שעות נוספות" וגמול עבודה במנוחה שבועית. כלל ידוע הוא, כי מותר למעביד להתחייב, מראש, לשלם גמול שעות נוספות בתשלום "גלובלי", וזאת אף אם ידוע ומוסכם, שלא תמיד ולא בכל חודש יעבוד העובד את מלוא מכסת השעות הנוספות שבעדן שולם, ובלבד, שתשלום התמורה עבור עבודת "שעות נוספות", הינו בנפרד משכר העבודה הרגיל ובפרופורציה סבירה. אליבא דביה"ד, התמורה שקיבל התובע פחתה מהמגיע לו לפי ההסכמים.
5. הפרשי שכר– ביה"ד קבע כי התובע לא הבהיר את האופן שבו חישב את הסכום הנתבע להפרשי שכר.
6. הפרשי פיצויי פיטורים – ביהמ"ד דחה את התביעה להפרשי פיצויי פיטורים, שכן התובע התעלם מההבדלים בתשלום שכרו, בין התקופות שבהן היה עובד ב"שכר" (עובד שעתי) לבין התקופות שבהן היה עובד ב"משכורת". הלכה פסוקה היא כי לגבי עובד המקבל שכר לפי שעה, ושעות עבודתו משתנות מחודש לחודש, יש לחשב את שכרו לצורך פיצויי הפיטורים לפי הממוצע ב-12 החודשים שקדמו לפיטוריו, אך כאשר הדרך הנכונה לחישוב פיצויי הפיטורים במקרה של שינוי יסודי בצורת ההעסקה, היא חישוב של פיצויי הפיטורים בגין כל את מתקופות ההעסקה; כך גם אם השוני בצורת ההעסקה נובע משינוי מעבודה ב"משכורת" לעבודה ב"שכר".
7. הבראה – מכיוון שהקיבוץ לא הפנה לתשלומים ששילם עבור הבראה ומועדיהם, נקבע כי הקיבוץ ישלים את דמי ההבראה שלא שולמו לתובע.
8. פדיון חופשה – התביעה ברכיב זה נדחתה, הואיל והרישום של החופשה הצבורה וניצולה ע"י התובע, במהלך העבודה היה גלוי ונעשה בתלושי המשכורת, והתובע לא הציג את המקור לטענת, כי ניצל רק 15 ימי חופשה בכל תקופת עבודתו, מתוך למעלה מ30 ימים להם היה זכאי.
9. דמי כלכלה – טענת הקיבוץ לפיה "מתן ארוחות בפועל בא במקום החובה לתשלום דמי כלכלה" נדחתה ע"י ביה"ד שכן הזכאות אינה מותנית בהוכחת ההוצאה בפועל ואין לראות בארוחות כתחליף לדמי כלכלה. על כן, התובע זכאי לרכיב זה ממנו יש להפחית את תקופת הניסיון.
10. זאת ועוד, נדחו טענות התובע לתשלום מענק ותמורת בגדי עבודה, והתקבלה תביעה לתשלום "תוספת משפחה" בתקופת עבודתו כעובד "קבוע", בניכוי תקופת הניסיון.
סיכום
בעוד תביעת העובד כנגד הקיבוץ הועמדה על כ28,000 ₪, נפסקו לזכותו כ5,000 ₪ בלבד. לאור זאת חייב ביה"ד את התובע בתשלום הוצאות הקיבוץ בגובה הסכום אשר נפסק לזכותו. התוצאה הינה שהצדיים לא חבו מאומה אחד לשני.
ניתן ביום כ"ג בכסלו תשע"ג, 26 בנובמבר 2013, בהעדר הצדדים.
