ביהמ"ש ביטל את החלטת האסיפה בדבר חלוקת הרווחים של מושב בית חנניה בעקבות מכירת מניות תנובה

חמשת התובעים חברים באגודה במושב בית חנניה (להלן 'האגודה').

בנובמבר 1999, במסגרת כינוס ועידת תנובה, התקבלה החלטה בדבר הקצאת יחידות השתתפות בתנובה בין האגודות השיתופיות החברות בתנובה. נקבע שיחידות ההשתתפות יוקצו לאגודות השיתופיות על פי שני מפתחות:

א. מפתח אחיד, לפיו 50% מכלל יחידות ההשתתפות חולקו באופן שווה בין כל האגודות החברות בתנובה. לפי מפתח זה הוקצו לכל אגודה החברה בתנובה 9,608 יחידות השתתפות.

ב. מפתח יחסי, לפיו 50% מכלל יחידות ההשתתפות הוקצו לכל אגודה בהתאם להיקף שיווק התוצרת החקלאית לתנובה לאורך השנים. במסגרת מפתח זה הוקצו לאגודה 8,413 יחידות.

בשנת 2007 הוחלט בוועידת תנובה למכור את תנובה לחברת "אייפקס", והאגודה נדרשה להודיע לתנובה אם היא מעוניינת למכור ולממש את יחידות ההשתתפות שהוקצו לה. האגודה נענתה בחיוב, וביקשה את פירוט שיווק התוצרת החקלאית שסופקה לתנובה באמצעות האגודה, לפי חלוקה ענפית. במכתבה צוין ש"במידה ותוכלו להפיק עבורנו את המסמך המפרט כמה כל ענף חקלאי "תרם" לכמות המניות בכל תקופה, נוכל לפתור מחלוקות שהתגלעו לאחרונה". תשובת מזכיר תנובה הייתה שאין בידי תנובה נתונים לביצוע החלוקה הענפית המבוקשת.

בסופו של יום, חולקו הכספים לחברי האגודה בהתאם למפתח שנקבע בהחלטת האגודה - חלוקה שוויונית, כך שכל בעל נחלה קיבל סך מצטבר של 81,900 ₪.

התובעים מלינים על החלטת האסיפה הכללית, וטוענים שחלוקה שוויונית של יחידות ההשתתפות שחולקו על פי המפתח היחסי, פוגעת בזכויותיהם, ויש לחלקן בין הרפתנים באופן דיפרנציאלי, כל אחד כפי תרומתו. לטענתם,ההחלטה נגועה בקיפוח המיעוט והיא בבחינת "הלאמה" של רכושם של יצרני החלב שנשאו בעלות רכישת יחידות ההשתתפות בתנובה, ועל כן היא בטלה.  

מנגד, לטענת האגודה,ההחלטה של האסיפה הכללית על חלוקה שוויונית התקבלה אחרי שקילה ראויה של כל המשמעויות והנפקויות השונות שיש בחלוקה שוויונית, ושיקפה הן את תרומתם של מרבית בעלי הנחלות לצבירת הון המניות בתנובה לאורך השנים, הן את הקושי הראייתי בהשגת המידע הדרוש לחלוקה דיפרנציאלית, ובעיקר את ראיית כלל חברי האגודה את יחידות ההשתתפות בתנובה כנכס השייך לאגודה.

דיון והכרעה

ראשית בחן ביהמ"ש את הפסיקה בנושא. בבג"צ ניר בנים נדונה השאלה, אם יחידות השתתפות בתנובה, שהוקצו לפי החלטת ועידת תנובה באופן יחסי לאגודות, הן נכס מנכסי האגודות, הרשאיות לחלק אותן או את כספי הפדיון עבורן באופן שוויוני בין כלל חברי האגודה, או שיש לזקוף את יחידות ההשתתפות באופן יחסי לזכות חברי האגודה ששיווקו במהלך השנים את החלב באמצעות תנובה, דהיינו הרפתנים. השופט עמית קבע, שיחידות ההשתתפות בתנובה נצברו לזכות האגודה במושב ניר בנים, לא בשל עצם חברותה בתנובה ויחסיה עם תנובה, אלא כפועל יוצא של כמות החלב ששווקה על ידי הרפתנים. האגודה שימשה מעין "צינור" בינם לבין תנובה, כאשר האגודה מעבירה ליצרני החלב את כל הסכום ששולם על ידי תנובה עבור תוצרת החלב, בניכוי ההוצאות והחיובים של תנובה ובניכוי הוצאות האגודה. כלומר, הנכס שהוא יחידות ההשתתפות בתנובה, נרכש אך ורק מכספי התמורה שקיבלו הרפתנים עבור תוצרתם, ללא השתתפות כלל חברי האגודה. לפיכך נקבע, בהקשר הקונקרטי הנוגע לאגודות שהיו צד להליך שהתנהל בפני ביהמ"ש העליון - שיש לראות ביחידות ההשתתפות קניינם של הרפתנים החברים באגודות בלבד.

שנית, קבע ביהמ"ש שיש לבחון אם קבלת ההחלטה של האסיפה הכללית הייתה בהתאם להוראות הדין החל.

אגודת בית חנניה שיווקה את תוצרת החלב של הרפתנים לתנובה, ואת ההוצאות הכרוכות בכך גבתה מהרפתנים. ההון שנזקף עקב כך אינו שייך לאגודה. יש להבחין בין נכס המהווה מעצם טבעו חלק מ"הון האגודה", לבין נכס שנרכש על ידי חלק מחברי האגודה חלף התמורה המגיעה להם עבור תוצרתם. זכותם של הרפתנים ויתר היצרנים בהון מניות תנובה, מניות שנרכשו בדרך של ניכוי מכספי התמורה אשר קיבלו עבור תוצרתם ובזיקה ישירה אליה, אינה יכולה להיחשב בגדר ההון הקבוע של האגודה. אומנם, 9,068 יחידות ההשתתפות אשר הוקצו לאגודה כפועל יוצא של חברותה בתנובה הן נכס מנכסי האגודה, והאסיפה הכללית מוסמכת להכריע בשאלת חלוקתן לחברי האגודה. היא לא מוסמכת לדון בשאלת החלוקה של יחידות ההשתתפות שהוקצו לפי המפתח היחסי, שכן הון האגודה אינו כולל את נכסיהם של חברי האגודה. משמעות הדברים היא שההחלטה באסיפה הכללית של האגודה לגבי נכס זה התקבלה בחוסר סמכות, שכן הנכס אינו נכס של האגודה.

עם זאת, במקרה של חלוקה דיפרנציאלית זכאים לנתח ממניות תנובה לא רק הרפתנים, אלא גם חברי אגודה ששיווקו לתנובה תוצרת אחרת, כגון ביצים, כבשים וירקות, לאורך התקופה הקובעת. במקרה דנן, לא עלה בידי התובעים להוכיח מהי התוצרת שהופקה לאורך השנים על ידי בעלי הנחלות השונים באגודה ששיווקו תוצרת חקלאית לתנובה, כך שלא הוכח מהו היקף הזכויות של כל חבר באגודה ולכן לא ניתן לבצע חלוקה דיפרנציאלית. בהעדר רישום מדויק ותיעוד מספק לגבי תרומתו של כל חבר לאורך השנים, כל חלוקה אשר אינה שוויונית לוקה במידה של שרירות.

כאמור, חישוב זכויותיהם של היצרנים אינו קל ואינו ידוע בבירור. כל אחד מבעלי הנחלות היה זכאי לחלק כלשהו. בנסיבות אלה עולה השאלה, שמא יש לראות באסיפת החברים אסיפה של כל בעלי הזכויות, שהחלוקה ביניהם אינה ידועה, המחליטים ביחד לוותר על בירור מדויק של הזכויות ולחלק אותן באופן שוויוני.

ביהמ"ש קבע שגם בהנחה שהייתה הסכמה מוחלטת מצד הנוכחים באסיפה לחלוקה שוויונית של יחידות ההשתתפות, אין זו החלטה תקפה של כינוס בעלי הזכויות. מרשימת הנוכחים עולה שלא כל בעלי הנחלות השתתפו בכינוס בעלי הזכויות. בנסיבות אלה, אין לתת לכינוס חלק מבעלי הזכויות תוקף מחייב כלפי כל בעלי הזכויות.

בהתאם לאמור לעיל, התביעה התקבלה בחלקה. החלטת האסיפה הכללית של האגודה בדבר חלוקה שוויונית של כספי פדיון מניות תנובה התקבלה בחוסר סמכות, שכן היא דנה בנכס שאינו של האגודה אלא של בעלי הנחלות בה, ועל כן היא התבטלה כנגד התובעים.בגין העשור האחרון, קבע ביהמ"ש, על פי הנתונים שהוצגו בפניו, חלוקה שלפיה זכאים ארבעה מהתובעים בסכומים נוספים.

ביהמ"ש קיבל את התביעה בחלקה. החלטת האסיפה הכללית של האגודה התבטלה כנגד התובעים.

כמו כן, נקבע כי בגין העשור האחרון, זכאים ארבעה מהתובעים לסכומים נוספים בגובה 24,000 ₪ ועד 49,000 ₪.

ניתן ב- י"ז אדר תשע"ד, 17 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.