ביהמ"ש הורה על סילוק ידו של קיבוץ אפק ממקרקעין לאחר 50 שנה

בשנות ה40 הקצתה רשות הפיתוח קרקע לקיבוץ אפק, באמצעות חוזה שכירות המתחדש מידי מספר שנים, בכדי להוות את משבצת הקבע של הקיבוץ, ע"פ חוזה חכירה שייחתם בין הצדדים בעתיד.

בסוף שנות השמונים הקים הקיבוץ על המקרקעין את מפעל אסיב, על פי היתרי בניה כדין ותוך תשלום כל היטלי ההשבחה הנדרשים לפי החוק, חרף זאת, טענה המדינה כי על פי ההסכם בין הצדדים, רשאי הקיבוץ לנצל את השטח לצרכי חקלאות, הקמת יחידות מגורים ומבני ציבור בלבד, ועל כן פנתה לקיבוץ בדרישה להסדיר את השימוש התעשייתי המפר במקרקעין.

ואכן, במהלך שנות התשעים הצדדים הסכימו על עריכת חוזה חכירה נפרד לגבי המקרקעין עליהם הוקם המפעל, על שם תאגיד שבשליטתו של הקיבוץ, במסגרתו ישונה יעוד המקרקעין למטרת תעשייה. מאז התנהלו בין הצדדים מגעים ארוכים, אולם מחלוקת כספית בנוגע לדמי החכירה המהוונים מנעו את הוצאת העסקה אל הפועל.

יתרה מכך, עקב אי הסדרת השימוש במקרקעין סירב מנהל מקרקעי ישראל להנפיק לקיבוץ חוזה חכירה לדורות והגיש את התביעה דנן בו עתר להורות על סילוק ידם של הקיבוץ והמפעל מהמקרקעין, וחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 1,906,794 ₪.

מנגד, הקיבוץ טוען כי אין למנהל הזכות לסלק את ידו מהמקרקעין, מאחר ולקיבוץ זכות קנויה רבת שנים להיוון זכויותיו במקרקעין ולקבלת חוזה חכירה מהוון, הנגזרת מזכויותיו על קרקע משבצת הקיבוץ, שבגינה הוא משלם דמי חכירה. עוד טוען הקיבוץ, כי מאז הקמת המפעל ידע המנהל על קיומו, שכן נתן הסכמתו להוצאת היתר בניה בגינו, ומשכך קיימת לקיבוץ זכות בלתי- הדירה לגביו. לבסוף טוען הקיבוץ, כי המנהל הוא שסיכל, בחוסר תום לב קיצוני, את עריכת חוזה החכירה לגבי המפעל, באמצעות העלאת דרישות כספיות מופרזות ומנותקות מהמציאות, ומשכך, דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה

ביהמ"ש קבע כי לקיבוץ אין זכות קנויה במקרקעין, ובהעדר חוזה חכירה מחייב בינו לבין המנהל, יש להורות על סילוק ידו של הקיבוץ מהמקרקעין.

ראשית ציין ביהמ"ש, כי חוזה חכירה של מקרקעי ישראל וחוזה שכירות מתחדש, אין בהם כדי להקנות זכות קניין מסוג בעלות במקרקעין, על אחת כמה וכמה כאשר השימוש שנעשה במקרקעין חורג מהרשות החוזית שניתנה.  בשל ייחודיותו של חוזה חכירה והרציונל שבסיס יצירתו, להתאים את השימוש במקרקעין לצורכי השעה ולשנות מידי פעם את דמי החכירה על פי הערכה מחודשת של שווי הקרקע, אין הוא מקנה זכות בעלות במקרקעין.

שנית ציין ביהמ"ש, כי הקיבוץ לא הוכיח את טענתו בדבר ידיעת המנהל על הקמת המפעל או את מתן הסכמתו להקמתו, ועל כן נדחתה טענת הקיבוץ לזכות בלתי הדירה במקרקעין.

ולבסוף, קבע ביהמ"ש, כי מקור המחלוקת בין הצדדים שסיכלה את עריכת החוזה באשר למפעל, נבעה מהפערים שהיו בין הצדדים באשר לשווי המקרקעין במהלך ניהול המו"מ. מסקנת ביהמ"ש היא, כי אי החתימה על חוזה החכירה לא נבעה מהתנהגות חסרת תום לב מצד המנהל, אלא בהערכות כספיות בלתי ריאליות מצד הקיבוץ, ומשכך טענת הקיבוץ כי קנויה לו הזכות לקבלת חוזה חכירה מהוון, הינה חסרת בסיס.

ביהמ"ש קיבל את התביעה, והורה על סילוק ידו של הקיבוץ מהמקרקעין. כמו- כן, חייב ביהמ"ש את הקיבוץ לשלם למנהל דמי שימוש ראויים בגין המקרקעין בסך של 884,988 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.

עוד המליץ ביהמ"ש לצדדים כי מאחר והתבררו עיקר טענותיהם בהליך זה, לרבות המחלוקות הכספיות שהתעוררו ביניהם, ראוי יהיה אם יחתמו על חוזה חכירה מהוון.

ניתן ביום כ"ו באלול תשע"ד, 21 בספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.