ביהמ"ש פסק על הריסת מרכז מבקרים למכוורת בכפר חב"ד בקרקע שיעודה חקלאי

עוזית שניאורסון (להלן: 'עוזית') החזיקה במקרקעין בכפר חב"ד, מושב עובדים של חסידי ליובאוויטש להתיישבות (להלן: 'האגודה'), כבת רשות של האגודה מכוח חוזה בינה לבין הסוכנות היהודית (להלן: 'הסוכנות').

בעוד שהחוזה הגדיר את מטרת השימוש בקרקע לצרכי חקלאותתוך הקמת מבנים משקיים למטרה חקלאית, יחידות מגורים ומבני ציבור, הפעילה עוזית במקרקעין מכוורות לגידול דבורים וייצור דבש, חנות לממכר דבש, מרכז מבקרים בשם "מאחורי הדבש", משחקייה לילדים, וכן הוצבה במקרקעין מכולת קירור.

מנהל מקרקעי ישראל (להלן: 'המנהל') הגיש בביהמ"ש השלום בקשה למתן צו מניעה בכל השימושים שעושה עוזית במקרקעין, מלבד המכוורת. ביהמ"ש השלום צמצם את פרשנות צירוף המילים "לצורכי חקלאות" לשימושים הקשורים אך ורק בייצורה של התוצרת החקלאית. ולכן, ביהמ"ש השלום הגיע למסקנה כי יש לסלק ולהרוס את כל השימושים במקרקעין שאינם לשם שימוש חקלאי.

מכאן ערעורה של עוזית בגין צו המניעה שניתן כנגד מרכז המבקרים שבמקרקעין.

דיון והכרעה

עוזית טענה כי החוזה שנכרת בין האגודה והמנהל הינו "חוזה אחיד" וככזה, יש לפרשו לרעת המנסח, דהיינו, לרעת המנהל. בנוסף, יש להתחשב בעמדת משרד החקלאות כי לדידו מרכז המבקרים הינו בגדר שימוש חקלאי, דבר אשר לא נעשה ע"י ביהמ"ש השלום.

המנהל טען לעומת זאת כי מדובר במיזם עסקי רווחי וכי אינו חלק מובנה מהפעילות החקלאית במכוורת, ואינו נלווה או נחוץ לפעילות החקלאית בה, ועל כן אינו בגדר הצירוף "לצורכי חקלאות". בנוסף, אמר המנהל כי טענתה של עוזית בדבר חוזה אחיד לא נטענה בעבר ולכן אין לדון בה כעת.

ביהמ"ש מבסס את החלטתו על סמך פסיקה קודמת בה נקבע כי קרקע שיועדה לצרכי חקלאות ניתנת לצרכים אלו בלבד, ומקום בו משתנה השימוש בקרקע יש להחזיר את הקרקע למנהל. ביהמ"ש קבע כי במקרה דנן צירוף המילים "לצרכי חקלאות" בהקשר הכללי של החוזה, מלמד כי תיתכן פעילות נלווית במישרין ובצורה מובהקת לשימוש החקלאי, אך לא די שהיא משלימה את פרנסתה ועיסוקיה של עוזית בנחלה.    

לאור כל זאת, ביהמ"ש פסק כי הפעילות העסקית המסחרית שמנהלת עוזית, אינה בגדר שימוש נלווה לצורכי חקלאות, ועל- כן הערעור נדחה.

ניתן צו להוצאות על סך 15,000 ₪.

ניתן ביום כ"ה אדר תשע"ד, 25 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.