ביהמ"ש קבע כי תנותק אספקת המים לחלקותיהם של חקלאי מושב יכין אשר לא שילמו את חובם !

בין מושב יכיני לבין ארגון המים "מימי הנגב" קיים הסכם עוד משנת 1979, ולפיו מיפה המושב את "מימי הנגב" לטפל בענייני המים של המושב. בנוסף, קיים הסכם בין המושב וחבריו לבין "מימי הנגב", ממנו עולה כי החברים מתחייבים לשלם ל"מימי הנגב" בגין צריכת המים סכומים נוספים בגין אחזקת רשת, תיקונים, דמי גבייה, ועוד.

מכסות המים במושב מחולקות באופן שוויוני בין הנחלות, ול-12 חקלאי המושב מקצה "מימי הנגב" מים לצורכי חקלאות. התשלום הנגבה עבור כל קוב מים שחקלאי צורך בחריגה מעבר למכסתו גבוה, וזאת מתוך מטרה למנוע מהחקלאים לצרוך מים מעבר למכסה המאושרת.

בשנת 2012, צרך חבר המושב, דביר, כ-120,000 קוב, למרות שמכסתו המאושרת הייתה כ-64,000 קוב, ויעקב, חבר מושב נוסף, צרך 36,000 קוב למרות שכלל לא הוקצתה לו מכסה לשנת 2012 עקב אי תשלום חשבון המים לשנת 2011.

מאחר ודביר ויעקב לא שילמו עבור צריכת המים לשנת 2012, ולאור מדיניות "מימי הנגב" לנתק את אספקת המים לצרכנים אשר אינם משלמים את חובם, פנו דביר ויעקב בבקשה לבית המשפט, למנוע את ניתוקם ולהורות ל"מימי הנגב" להקצות להם מכסת מים לשנת 2013.

דביר ויעקב טוענים, כי תעריפי המים אשר נגבים מהם בגין אספקת המים לשטחים החקלאיים שלהם נגבים ביתר ושלא כדין, מעבר לתעריף מקורות ובניגוד לקבוע בחוק המים, ולפיכך קמה להם הזכות שלא לשלם את מלוא החוב בגין צריכת המים שלהם. עוד הם מוסיפים, כי מאחר ואי תשלום החוב הינו כדין, על המושב ועל "מימי הנגב" להמשיך ולספק להם מים, להימנע מניתוקם, ולהקצות להם את מכסת המים לשנת 2013.

מנגד, טוענים המושב ו"מימי הנגב" כי דביר ויעקב הינם סרבני תשלום, שכן התעריף שנקבע בגין צריכת המים הינו חוקי ובהתאם להוראות רשות המים ובהתאם להסכמים שנחתמו בין הצדדים ועם דביר ויעקב, מה גם שהתעריפים אשר נגבים כוללים תשלום עבור תיקונים ואחזקה וכד'.

עוד הם מוסיפים, כי פעולות "מימי הנגב" נעשות בהתאם להחלטת האסיפה הכללית של המושב מאפריל 2012, בה נקבע, כי בגין המים שיוקצו מעבר למכסה הבסיסית, יהיה על החבר לשלם סכום שייקבע על ידי ועד ההנהלה, וכי לא תוקצה מכסת מים לשנת 2012 למי שלא פרע את חוב המים שלו בגין שנת 2011.

דיון והכרעה

בפתח דבריו הבהיר בית המשפט, כי על המבקש סעד זמני להוכיח עילת תביעה של ממש, כך שעל דביר ויעקב היה להוכיח, כי קיימת להם זכות לכאורה שלא לשלם עבור המים אותם הו צורכים בהתאם לתעריפים הקבועים אצל "מימי הנגב".

האם הם עשו זאת? בית המשפט סבר כי התשובה לכך שלילית ובשלב זה דביר ויעקב לא הוכיחו כי קיימת להם זכות שלא לשלם עבור המים אותם הם צרכו בהתאם לתעריף שנקבע על ידי המושב ו"מימי הנגב". כך למשל, מעדותו של דביר עולה כי הוא עצמו מודע היטב לעובדה, שתקלות תדירות ברשות המים מצריכות טיפול שוטף בתחזוקה, ועל התיקון בצנרת משלמים החקלאים (והוא ביניהם).

בשל האמור, ובשל כך שהתנהלותם של דביר ויעקב תוביל לכך שהנטל הכלכלי ייפול על כתפיהם של שאר חברי המושב, ואף יגרור ניתוק המושב על ידי חברת מקורות, דחה בית המשפט את בקשתם של דביר ויעקב לצו מניעה, וממילא נדחתה גם בקשתם לצו עשה אשר יחייב את המושב ואת "מימי הנגב" להמשיך ולספק להם מים גם בשנת 2013.

בשלהי הדברים ציין בית המשפט, כי ידיהם של דביר ויעקב אינן נקיות והתנהגותם לוקה בחוסר תום לב, שכן גם את החוב שאינו שנוי במחלוקת הם לא הוכיחו ששילמו, וכך נוצר מצב שהם צורכים מים ללא רסן, ומשתמשים במים כמשאב חינם, ללא הגבלה וללא כל תשלום.

בית המשפט דחה את בקשתם של דביר ויעקב למתן צו מניעה זמני ולמתן צו עשה זמני, וחייב אותם לשלם 2,000 ₪ למושב ו-2,000 ₪ ל"מימי הנגב" עבור הוצאות משפט. לפנים משורת הדין הורה בית המשפט לעכב את ניתוקם של דביר ויעקב ממערכת המים למשך 14 ימים, על מנת לאפשר להם לשלם את חובם הרשום, ולמנוע את ניתוקם מאספקת מים לחלקותיהם.

ניתן ב-כ"ו סיון תשע"ג, 04 ביוני 2013, בהעדר הצדדים.