ביהמ"ש אישר סירוב העירייה לתת רישיון רוכלות לאלמנה
בעלה המנוח של שולמית בכור, עובד בכור, הפעיל במשך כעשרים שנה דוכן פירות וירקות מכוח רישיון רוכלות, אשר ניתן לו על מנת לסייע בשיקומו הנפשי והכלכלי ולסייע לו בפרנסת משפחתו, רישיון אשר חודש מדי שנה.
עובד נפטר, ועקב פטירתו הודיעה מחלקת רישוי עסקים בעיריית חולון לשולמית כי רישיון הרוכלות הינו אישי, וכי עם פטירתו של המנוח פקע הרישיון.
פעמיים הגישה שולמית בקשה לחידוש רישיון הרוכלות על שמה, כאשר לגישתה היה על העירייה לבחון את בקשתה כבקשה לחידוש רישיון קיים, ולא למתן רישיון חדש.
עתירתה של שולמית נדחתה ונקבע כי רישיון העסק הקנה אמנם לבעלה, עובד, זכות קניינית. אולם, מאחר שמדובר ברישיון אישי, אשר פקע לאחר מותו של בעל הרישיון, זכות זו אינה עוברת לאחר מותו לאשתו או יורשיו.
בערעור זה חוזרת שולמית על עיקר הטענות שהעלו בפני בית המשפט. טענתה העיקרית של שולמית הינה כי מכוח חוק שוויון זכויות האישה, ועקרון השיתוף בנכסים, קמה לה הזכות להיות שותפה ברישיון העסק של בעלה, ומשכך זכאית היא כי רישיון העסק ימשיך להיות מחודש ויוסב על שמה.
ביהמ"ש קבע:
אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט הקודם; לא נפל פגם בהחלטת העירייה לסרב לבקשת שולמית. הנימוקים שהעלתה העירייה בסירובה לשתי הבקשות שהגישה שולמית היו כי אין מאשרים עוד רוכלות נייחת; כי הרחוב בו היה ממוקם הדוכן הינו רחוב אסור ברוכלות; כי מדיניות העירייה והמשטרה הינה למעט במתן רישיונות לרוכלות; וכי נתוניה הסוציאליים והחברתיים של שולמית אינם מצדיקים מתן רישיון. נימוקים אלה הינם נימוקים ענייניים וסבירים. אמנם, נראה כי במקרה דנן קיימת זיקה לא מבוטלת בין שולמית לבין הנכס נשוא הבקשה, אשר שימש לפרנסת המשפחה במשך 20 שנה, ועל הרשות לקחת בחשבון זיקה זו בהחליטה בבקשה למתן רישיון חדש. עם זאת, הוברר במסגרת הדיון כי העירייה הציע לשולמית מספר חלופות לשכירת נכס מהעירייה לשם ניהול עסק של פירות וירקות, הצעות אשר מאזנות כראוי בין זיקתה של שולמית לעסק מחד גיסא, ובין מדיניות העירייה בעניין צמצום הרוכלות מאידך גיסא. משדחתה שולמית את הצעות העירייה, הרי שהחלטתה שלא ליתן לה רישיון רוכלות הינה החלטה סבירה, בהתחשב באינטרסים הציבוריים המחייבים את הגבלתה של הרוכלות.
