ביהמ"ש ביטל חיוב ארנונה רטרואקטיבי שהוטל על תחנת דלק לאחר ששונה סיווג הקרקע ע"י המועצה האזורית

חיובי הארנונה וההתדיינויות סביבם הם מעיין בלתי נדלה של התדיינויות. עקרונות הארנונה להבדיל משיעוריה נקבעים על בסיס מקומי ולא על בסיס ארצי, תוך טלאי על גבי טלאי והבדלים שאינם מוצדקים בין רשויות. עד לשנת 1985 הייתה לרשות מקומית סמכות מלאה ובלתי מוגבלת לקבוע את שיעורי הארנונה בתחומה. מצב זה הביא לפערים ניכרים בין תשלומי ארנונה בגין נכסים דומים ברשויות שונות. כמו כן התעורר חשש שמא הרשויות המקומיות יעלו את שיעורי הארנונה באורח בלתי סביר כדי לכסות את גירעונותיהן ולהגדיל את המשאבים העומדים לרשותן. בשנות ה- 80, כאשר האינפלציה הגיעה לרמה של מאות אחוזים בשנה, והמצב הכלכלי ששרר בארץ היה בלתי יציב החליטה המחוקק להטיל מגבלות גם על קביעת שיעורי הארנונה על ידי הרשויות המקומיות. למעשה, בשנת 1985, "היד החופשית" בקביעת היטלי הארנונה שניתנה לרשויות המקומיות הוגבלה ומאז שיעורי הארנונה נמצאים תחת משטר של "דיני הקפאה" שתכליתם היא: "ריסונה והגבלתה של העלתם של תעריפי הארנונה המוטלת על ידי הרשויות המקומיות כדי למנוע השפעות שליליות על משק המדינה". הסמכות להטיל ארנונה נותרה בידי הרשויות המקומיות אך כוחן הוגבל כך שלא תוכלנה להעלות את תעריפי הארנונה ולשם כך תידרשנה לאישור מיניסטריאלי, היינו, לאישור השרים.

במה עסקינן?

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בת"א נידונה עתירתה של עינת אלון אחזקות בע"מ, המחזיקה בתחנת הדלק אלון קיבוץ עינת, כנגד חיובה בתשלומי ארנונה רטרואקטיביים אשר הוטלו עליה על ידי המועצה האזורית דרום השרון אשר בשטח שיפוטה מצויה התחנה[1]. על פי השומה הרטרואקטיבית שניסתה המועצה האזורית לחייב את העותרת, נדרשה העותרת להוסיף סה"כ כולל תוספת ריבית והצמדה סכום של- 4.5 מליון ₪. בית המשפט מפי כב' השופט ד"ר ורדי קובי, דן בעתירה הן במישור חריגת המועצה מדיני ההקפאה והן במישור הנפרד של חיוב רטרואקטיבי אסור כששני המישורים הביאו אותו לקבלת העתירה.

במישור הראשון- במועד הקובע לעניין חוקי ההקפאה היו קבועים בצו הארנונה של המועצה שני סיווגים נפרדים, אחד למבני תחנת הדלק והשני לקרקע התפוסה ע"י תחנת הדלק. במשך השנים עברו הסיווגים מספר שינויים עד שלבסוף בשנת 1996 נמחק הסיווג לקרקע התפוסה ע"י תחנת דלק, וזאת ללא אישור שר הפנים ושר האוצר. למרות מחיקת הסיווג בשנת 1996 המשיכה המועצה לחייב את העותרת בתעריף נפרד בגין הקרקע התפוסה שבתחנת הדלק ובגין מבני תחנת הדלק, וזאת עד להוצאת השומה בשנת 2006, או אז החלה המועצה לחייב את העותרת בתעריף של תחנת דלק לפי משרדים שירותים ומסחר, שכמובן שיעורו של תעריף זה הינו גבוה בהרבה מתעריף קרקע תפוסה.

למעשה, קבע כב' השופט, השינוי שנערך בהגדרה מביא בעקיפין לשינוי הסיווג בנכס בניגוד לדיני ההקפאה ובלא שהעותרת עשתה שינוי בשימוש בנכס, שינוי שלא ניתן לבצע ללא אישור השרים. כמו כן, אין לראות בשינוי שביצעה המועצה כשינוי סמנטי או כהבהרה שאינה מהותית שכן, אלמלא השינוי לא היה ניתן לחייב את העותרת בתעריף ארנונה הגבוה בהרבה מהתעריף שבגינו חויבה בעבר. מכיוון ומדובר בשינוי מהותי אשר התבצע ללא אישור השרים למעשה בטלה הפעולה שנעשתה ואין לה תוקף ונפקות.

במישור השני- נקבע כי המועצה לא הראתה טעם מיוחד המצדיק את חיוב העותרת בארנונה באופן רטרואקטיבי, כשלא מדובר בטעות של המועצה אלא בהחלטה פתאומית, שרירותית וללא כל הצדקה ממשית. למעשה מדובר בפגיעה בעקרון ואינטרס ההסתמכות של נישומים, הפוגעת בתכנון המס ובשיקולים עסקיים של העותרת.

[1] עתמ (מח' ת"א) 1836/06, עינת אלון אחזקות בע"מ נ' המועצה האזורית דרום השרון, נבו- המאגר המשפטי הישראלי