ביהמ"ש העליון דחה בקשת רשות ערעור בעקבות הלכת שריד

בקשת רשות ערעור שהגישו בני זוג החברים במושב אמירים על החלטתו של בימה"ש המחוזי שקבעה כי פרישתם מהמושב לא נכנסה לתוקף כל עוד הם לא וויתרו על זכויות הבעלות שלהם בנחלה ביישוב.

הרקע

בני זוג, החברים במושב אמירים, ביקשו לעזוב את המושב ולהפסיק את חברותם בו, אך זאת מבלי לוותר על זכויותיהם בנחלה שבשטח היישוב.

מאחר ותקנון המושב מתנה את הפרישה מן החברות בו בוויתור על הזכויות במקרקעין, ביקש המושב להמשיך ולחייבם בדמי חבר באגודה אשר הצטברו לסך של 16,606 ₪. בני הזוג טענו כי הם אינם חברים במושב משביקשו במפורש לפרוש ממנו ולכן הם לא מחויבים בתשלום דמי החבר, על כן הגיש המושב תביעה כספית כנגדם לבימ"ש שלום.

בימ"ש שלום מצא, כי חרף ההלכה כי תניה בתקנון שעניינה פגיעה בחופש מהתאגדות או בזכות לקניין בטלה, במקרה דנן, עקב צביונו הייחודי של המושב כמושב טבעוני בעל אורח חיים מסוים וייחודי, ניתן לקבוע כי מי שהתקבל כחבר וקיבל על עצמו את תקנון המושב הכפיף עצמו גם לתוכן הערכי של המושב באופן שגובר במעט גם על זכותו לחופש מהתאגדות. בשל האמור, קבע בימ"ש השלום, כי מי שפורש מן המושב מחויב לעקור עצמו מזכויותיו בקרקע, וזאת במטרה לשמר את צביונו הייחודי של המושב.

על החלטה זו ערערו בני הזוג לביהמ"ש המחוזי בטענה כי פסיקת בימ"ש קמא מוטעית ומנוגדת לפסיקה המנחה בתחום. כמו כן טענו בני הזוג, כי הם עודם מנהלים אורח חיים טבעוני המתאים לצביון המושב, כך שאין כל מניעה שישמרו על זכויותיהם בקרקע. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ואשרר הכרעתו של בימ"ש השלום, ולפיה בעקבות הצורך החזק בשמירה על צביון המושב יש להיצמד להוראות התקנון, גם אם אלה מהווים פגיעה מסוימת בזכויות החברים, ואם בני הזוג מעוניינים לפרוש מן המושב עליהם לוותר גם על זכויותיהם בנחלתם.

על החלטה זו הגישו בני הזוג לביהמ"ש העליון את בקשת רשות הערעור דנן, במסגרתה טענו ששגה ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו, וכי תקנון המושב אינו הדרך היחידה להבטחת צביונו של המושב, כאשר בכל מקרה הם ימשיכו להיות טבעוניים גם באם הם יפרשו מהמושב, וכן כי בכל מקרה ניתן לנקוט בדרכים חלופיות לשמירה על צביון המושב מלבד התניית ההישארות על הקרקע בחברות.

דיון והכרעה

ביהמ"ש העליון ביקש מהמושב להגיש תגובתו לבקשתם של בני הזוג תוך שהנחה אותו להתייחס לפס"ד שריד, בו נדון חוקיותו של חיוב המתיישבים בשכונת הרחבה בקיבוץ שריד בתשלום לאגודה הקהילתית בגין שירותים קהילתיים שהיא מספקת לתושבים, זאת מבלי שהם חברים בה. במקרה זה קבע ביהמ"ש העליון כי אומנם העיקרון של הלכת עפגין לפיה לא ניתן לכפות על אדם להיות חבר באגודה שיתופית עדיין תקף, אך יחד עם זאת, החברים שפרשו מן האגודה עדיין חייבים בתשלום עבור השירותים אותם הם מקבלים מן האגודה בשל העובדה כי מדובר בחיובים חוזיים אשר אינם תלויים בחברות באגודה או בהוראות תקנונה.

בהתאם לכך, המושב הגיש תגובתו לביהמ"ש בה טען כי הלכת שריד מתיישבת עם פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי במקרה דנן, זאת מכיוון ופס"ד זה אישר את הלכת עפגין, אשר נבחנה גם במקרה דנן בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, אשר קבע שבעקבות צביונו הייחודי של המושב יש להיצמד להוראות התקנון וכי הדבר נכון גם לאור הלכת עפגין. כמו כן, חזר המושב על טענותיו לפיהם יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

בהתחשב באמור לעיל מצא ביהמ"ש העליון כי יש לדחות את הערעור. בנימוקיו חזר הוא על הפסיקה הקובעת כי ביהמ"ש העליון יבחן בצמצום ערעורים הנדונים ב"גלגול שלישי", דהיינו שעברו כבר שני ערכאות משפטיות, כאשר בהליך זה יתקבלו רק בקשות ערעור המעלות עיוות דין חמור בהם נדרשת במובהק התערבותו של ביהמ"ש העליון, וקבע כי אומנם שאלת אופיו הייחודי של יישוב כבסיס להחלת נורמות שונות לגביו, היא אכן שאלה לא פשוטה אשר בנסיבות מסוימות יכול שתעלה כדי מתן רשות ערעור, אך לא כן במקרה דנן בו מדובר בתביעה אשר בבסיסה עוסקת בחיובים כספיים, תוך ששאלת הפסקת החברות במושב נדונה בו כבדרך אגב.

לבסוף התייחס ביהמ"ש העליון לפס"ד שריד, וקבע כי גם במקרה דנן, כמו במקרה של פס"ד שריד, התביעה נסובה סביב חיובים כספיים אותם היו חייבים בני הזוג למושב בגין שירותים קהילתיים שסופקו להם, ועל כן שאלת חיובם של בני הזוג בתשלום חובותיהם למושב אינה מותנת בשאלת המשך חברותם בו, אלא במערכת ההסכמית שבין המושב לבני הזוג ובשירותים שהם קיבלו ממנו, כך שלא נפל כל פגם בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.

סיכום

בהתאם לאמור לעיל, דחה ביהמ"ש העליון את בקשת רשות הערעור של בני הזוג.

בנסיבות העניין, לא עשה ביהמ"ש צו להוצאות.

ניתן ביום: י"ח באדר תשע"ח, 05 במרץ 2018, בהיעדר הצדדים.