ביהמ"ש קיבל את תביעת המושב לפינוי חבר אשר התגורר בבית מקצועי

תביעת פינוי שהגיש מושב ירחיב כנגד חבר המושב אשר סירב לפנות בית מקצועי שהוקצה לו באופן זמני.

הרקע

התביעה נסובה סביב בית מקצועי הממוקם במושב ירחיב. לטענת המושב, הבית הוקצה למשפחתו של הנתבע בשנות ה-50 לתקופה זמנית עד שתוקצה עבור המשפחה נחלה. גם לאחר שכזו הוקצתה למשפחה, המושב הסכים שהמשפחה תמשיך להשתמש בבית המקצועי מכיוון והתחשב בכך שמדובר במשפחה מרובת ילדים.

בשנות ה-90, בנה אחיו של הנתבע בית בנחלה שניתנה למשפחה ועבר להתגורר שם, אז החל המושב בהליך לשנוי ייעוד הקרקע וביקש מהנתבע לפנות את הבית ולעבור לגור בנחלה, אך זה סירב. בשנת 2012 סיים הנתבע לבנות גם הוא את ביתו בגבולות הנחלה שהוקצתה למשפחתו, ואולם לטענת המושב, מעדיף הנתבע להשכיר את הבית שבנה ולהמשיך להתגורר בבית המקצועי למרות שדרשו ממנו לפנותו.

המושב טוען כי מכיוון והוא בר רשות בקרקע מכוח החוזה המשולש אשר חתם מול רמ"י והסוכנות היהודית, זכאי הוא לתבוע את סילוקו של הנתבע מהבית המקצועי.

מנגד טוען הנתבע, כי התגורר בבית עשרות שנים בהסכמת המושב ואף שילם לו דמי שכירות כאשר נדרש לכך. כמו כן טוען הנתבע, כי הוא ואחיו השקיעו בבית מכספם ועמלם ועל כן מעמדו בבית הוא של דייר מוגן שאין לפנותו.

דיון והכרעה

ביהמ"ש קבע, כי אכן המושב הוא בר הרשות בקרקע וכי ההחלטה לפנות את הנתבע התקבלה בצורה תקינה. כמו כן, הכספים וההשקעות שהשקיעו הנתבע ואחיו בקרקע אינם מעניקים לנתבע מעמד של דייר מוגן, זאת מכיוון וחוק הגנת הדייר שולל את תחולתו לגבי משקים חקלאיים, או מבנים שהושכרו יחד עם משק חקלאי והפסיקה החילה זאת גם על בית מקצועי.

גם דמי השכירות ששילם הנתבע למושב אינם מעניקים זכות זו, היכולה להשתכלל אם קיימת הסכמה חוזית מצד המושב להענקת זכות הדיור המוגן בתמורה לדמי השכירות, והנתבע לא הוכיח קיומה של הסכמה כזאת.

בנוסף, לא הוצגו חשבוניות או דוחות שמאות המעידים על ביצוען של השקעות כלשהן בבית. מעבר לכך, המושב הציג מסמך עליו חתם אחיו של הנתבע, בו הצהיר כי לא יהיו לו טענות כלפי המושב לגבי השקעות שיתבצעו בבית, וכי המושב יפצה אותו על השקעותיו רק אם האגודה תעביר את הבית לשימושו של אחר.

כמו כן, הנתבע אישר בחקירתו כי אין לו כל הסכם מול המושב או כל גורם אחר לגבי מגוריו בבית המקצועי. אי לכך, מעמדו של הנתבע הוא מעמד של בר רשות מטעם המושב, ועל כן רשאי המושב לחזור בו ממתן הרשות ולדרוש את פינויו מהבית.

מכל האמור, ביהמ"ש קיבל את תביעת המושב לפינוי הנתבע, אולם קבע כי בהתאם להסכם עם אחיו של הנתבע, במידה והמושב לא יהרוס את הבית אלא יעביר את הבית לאדם אחר לצרכי מגורים, יצטרך המושב לשלם לנתבע ולאחיו פיצויים בשל השקעתם, בכפוף לדוח שמאי שיגישו מטעמם.

סיכום

ביהמ"ש קיבל את תביעת המושב והורה לנתבע להתפנות מהבית בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין.

ניתן ביום: כ"ט בכסליו תשע"ז, 29 בדצמבר 2016.